אני מתעבת את אבא שלי.

אני בכלל מצטערת שזאת השאלה שככה אדבר בה לגבי אבא שלי. לא דימיינתי בחיים שלי שככה אני אדבר על אבא שלי, אבל זו הרגשה שאני סוחבת כבר כמה חודשים.
אני שונאת את המצב שאבא שלי נמצא בו. כבר 5 שנים רצוף מאז שהוא התחיל להיות אלכוהוליסט. שב5 שנים הללו ישנם זכרונות שמלווים בי סוחבת אותו בגיל 12-14 הביתה שיכור, אימא שלי מספרת על הבושות שהוא עושה כשאנחנו מסתובבים איתו כשהוא שתוי, שאני צריכה לנקות אחרי הבלאגן שמשאיר, שאני לא יכולה כבר לדעת מתי הוא שפוי ומתי לא, שהוא כבר מדבר בצורה גסה ואין לו טאקט, שהיו פעמים ששמעתי אותו נופל וראיתי את הפרצוף השתוי שלו ואת ההליכה חסרת שיווי משקלו..שהוא היה מאושפז עקב אירוע מוחי בגלל השתייה שלו מה שגרם לי להיכנס להתמוטטות נפשית, שהייתי צריכה לחסום את הדלת ולמנוע ממנו לקנות עוד אלכוהול.. ויש עוד הרבה הרבה הרבה דברים.
ואני פשוט לא מבינה, למה?! למה הוא לא רוצה להיגמל?! למה כשהיה בבית החולים וכשהשתחרר הוא חזר להרגלים שלו?! למה אני בתור נערה שאוטוטו תהיה בת 16 צריכה להתעסק בשטויות האלה?!? למה אני לא יכולה להזמין חברים אליי הביתה בידיעה שכנראה שאבא שלי יתנהג לא בהתאם?!
למה?!?
למה אבא שלי לא רואה את זה שזה מזיק לסובבים אותו?!
אני פשוט שונאת את זה.
אני כל כך שונאת אותו על כך שהרס לי את גיל ההתבגרות.
ועד שרציתי שאוכל לחוות את הנעורים אחרי שהציקו לי בכל מקום בתור ילדה, לאבא שלי פשוט לא אכפת.
מה הלאה? אני לא רוצה שהחיים שלי ימשכו במצב הזה.
הוא לא מוכן ללכת לגמילה, לאימא שלי נמאס והיא כבר וויתרה על הנושא.
אני פשוט לא מבינה את אבא שלי.