בבקשה תכנסו אני פשוט עצובה. לא משנה מה קורה ומה אני עושה, בתוך תוכי אני לא מצליחה להיות מאושרת.

בחיים לא חשבתי עד כמה להרגיש בודד במשך תקופה ככ ארוכה יכול להשפיע לרעה על בן אדם. ירד לי לגמרי הביטחון העצמי שלי בגלל זה ואפילו השמחת חיים נעלמה לי.
אני כבר בערך כל התקופה שהייתי בתיכון סבלתי מההרגשה הזאת. של הלבד. כל יום הייתי מגיעה לכיתה ומרגישה אוויר. לאט לאט הפכתי לבן אדם עוד יותר סגור בגלל זה שמפחד ליצור שיחות פשוטות עם אנשים.
אני עכשיו נמצאת בתקופה שלפני הגיוס. שמתי לב שאני לומדת דווקא עכשיו המון על עצמי ואני מסתכלת אחורה ואומרת: וואו. איך עברת את מה שעברת.
ככל שהזמן עובר אני מבינה יותר ויותר עד כמה זה חסר לי. עד כמה חסר לי האנשים האלה שיעשו לי טוב או יגרמו לי כל יום לצחוק. אין לי אף אחד כזה. אין לי עם מי לצאת או להנות ואין לי את מי לשתף בדברים. הוואצפ שלי ריק מהודעות. הכל ככ משעמם כל הזמן.
חזרתי אתמול מחופשה בצפון עם המשפחה ואני במן תחושת ריקנות גדולה עד עכשיו. היה לי ככ כיף בחופשה הזאת. זה היה עם כל הבני דודים והדודים והם תמיד יודעים איכשהו להצחיק אותי. רק מלראות אותם עולה לי חיוך על הפנים. אלה היו כמה ימים שהיה לי ככ כיף אבל זהו נגמר. והחופשה הבאה תהיה רק בעוד שנה כנראה.
חזרתי הביתה והתחלתי לבכות. הבנתי עד כמה בא לי להיות מוקפת באנשים שאני מרגישה שאני חשובה להם. להרגיש נאהבת.
לא משנה מה אני עושה.. בין אם זה לקנות לעצמי בגדים (שזה הדבר שאני הכי אוהבת לעשות בעולם), או לצאת למקומות או לא יודעת מה... שום דבר לא מספק אותי. אני עדיין מרגישה עצובה.
תמיד קינאתי בבני דודים שלי שתמיד מוקפים בחברים ונהנים כל הזמן. לי אין את זה.
חזרתי מהחופשה הזאת רק עצובה יותר :[ מה לעשות??