ניסיתי לכתוב מהלב...זה לדעתי יצא לא ממש טוב אבל אשמח לביקורת בונה :)

"אבא, אני רוצה לעמוד מולך
להאמין שאתה אבא טוב
אבא, אני צריך לדעת שאתה אוהב אותי
ככה סתם אבא טוב

אבא, אני רוצה להיות בטוח בכל ליבי
שלמסע הזה יהיה סוף טוב
שכל מה שאני עובר בדרך
יהפוך חולשה לעוצמה גדולה"

זה היה קטע מתוך השיר אבא של אביתר בנאי.
אומנם השיר הזה מדבר על אמונה באלוקים, אבל אני לקחתי אותו למקום אחר, למקום שלי... לאבא שלי.
אבא? וואו קשה לי לכתוב ולאמר את המילה הזאת... כי הרי מה זה אבא? אדם שמגדל אותך, שיהיה שם בשבילך בכל מצב קשה.
במצב כמו שלנו אבא שלי , ההגדרה של אבא כבר לא כמו שהיא צריכה להיות.
כמו מילות השיר, הייתי רוצה להאמין שאתה "אבא טוב"
ולפעמים אני עדיין מאכילה את עצמי סיפורים שהם יותר בכיוון אגדות ושקרים עלייך, ממציאה לי סיפור אחר בראש שיהיה לי יותר קל להתמודד עם הסיטואציה ושאתה לא אשם, ושאתה אוהב אותי למרות הכל ושיהיה סוף טוב (כמו במילות השיר)
אבל שנינו יודעים את האמת המרה ששוכנת כאן, שנינו יודעים את מה שעשית ואת מה שקרה.
הלוואי והייתי יכולה לעמוד מולך ולדעת שאתה אוהב אותי
הלוואי הייתי יכולה לתקן את הסיפור שלנו... אבל לצערי זה לא סיפור סינדרלה והוא לא נגמר ב"הם חיו באושר ועושר עד עצם היום הזה"
אני מקווה שאצליח למצוא בליבי טיפה נחמה, שלמרות כל הרוע היה גם רגעים טובים.
רגעים שהייתי משוויצה באבא שלי לחברים
רגעים שהיינו הולכים יחד לבריכה ושוחים במשך שעות עד שירדה לה השמש והיינו רטובים וסחוטים ממים וקור.
רגעים שמחים, רגעים ללא חשש ורחמים.
רגעים שהדאגות לא היו אצלנו באותם זמנים.
פעם נפצעתי, חשבתי לעצמי שאם אכחיש קשר לשריטה היא תעלם לבדה.
אבל בגלל שלא טופלה ,כיום גיליתי שזה רק מה שגרם לצלקת שתישאר לכל החיים מאותם הימים.
אבל אני טיפה שמחה שהיא נשארה, כי למרות כל הרע היא מזכירה לי את הרגעים הטובים בחיים.