אופטימית אופטימית עד שאני נזכרת בזה שיש בעולם מגפה של קורונה וכולם עם מסכות. מרגיש כמו סרט איימה שמתמשך ומתמשך

ממש לא מגיע לנו, אני כבר שבוע בבידוד מטפלת באמא שלי שחלתה ומותשת גם פיזית וגם נפשית אבל מנסה להרים את הראש לפחות קצת ולחכות שיגמר.

אבל בקורונה השתננו כבני אדם.
אני מדברת איתך בתוך אחת שהבת מצווה שלה נדחתה לשלושה חודשים. מה עשיתי? בכיתי שהאירוע שהשני הכי גדול בחיים שלי בתוך נערה בוטל באותו היום שהוא בוטל. אבל היי, אני צריכה לומר תודה שחגגו לי בת מצווה, והיא ליטרלי הייתה מדהימה. בדיוק כמו שרציתי. הקורונה לא שינתה שום דבר חוץ מהתאריך. אז אני לפחות חשבתי חיובי. יש ילדים שלא חגגו בכלל אירועים, ויותר גרוע - זוגות שהתבטלו להם החתונות.

הבנתי שכאלה החיים. את לא תמיד תאכלי מרציפן, לא תמיד יפנקו אותך ויקבלו אותך כפי שאת, לא תמיד אור הזרקורים יהיה עלייך. אז את אוכלת לימון במקום. וזה לא כיף לאכול לימון, הוא מר ומגעיל. אבל השאלה, איך את מתמודדת איתו. וזו בדיוק השאלה, איך את מתמודדת עם הקורונה.

אני מסתכלת על אנשים, וכמעט כולם כמוך, אומרים: איזו שנה פח זו 2020. וזה בריא לגמרי לחשוב ככה! אבל זה בגלל שרוב האנשים בעולם היו רגילים לאכול מרציפן בחיים שלהם ולא לימון.
זו החשיבה שלי למשל עם ההתמודדות עם המצב: קורונה? הצחקתם אותי. בסדר, אז יש מגיפה שהשתלטה על העולם ושהכוח האנושי צריך להתמודד איתה בכוחות עצמנו. חה, קטן עלינו.

כן,שנה זבל 2020!מצפה בכיליון עיניים ל2021 ,בתקווה שתהיה אולי טובה אלינו יותר

איך ארגיש כבר..?

יש קורונה ואין מה לעשות עד שישראל המדינה בין המתקדמות בעולם ברפואה תחליט למצוא תרופה שנראה לפחות זבוב בחוץ

אנחנו שחקני בידור עכשיו.