היי, אפשר חוות דעת על קטע הטקסט שכתבתי?

(לפני שאתם קוראים את זה אני רוצה להודות שזאת סוג של פריקה, מקווה שתהנו מהקריאה ואשמח לביקורת).

מבלי שאני מבינה את זה הזמן עובר מהר, כל כך מהר שכמעט שכחתי מי אני.
יש לי עוד כל כך הרבה דברים להבין, ללמוד, לדעת. לפעמים אני מאבדת את עצמי במחשבות עד שאני יכולה לשכוח איפה אני ומה אני עושה במקום הספיצי הזה.
לפעמים אני רואה הכל מנקודת מבט אחת, ולפעמים מאחרת. לפעמים הכל טוב, אפילו קסום ויפה, ולפעמים הכל נראה כמו חלום בלהות שאני כל כך רוצה להתעורר ממנו.
ככה אני ממשיכה, מחפשת את דרכי בין אלפי, לא, מאות אלפי, אפילו מיליוני דרכים שונות, מנסה להבין את דרכי היקום, להבין את מקומי.
אני כל כך מבולבלת, ממשיכה להיחשף לדברים נוספים ללא דרך לדעת אם הם פוגעים בי או מועילים לי.
בין ספרי הרומנטיקה הנגמרים בהתאבדות עד לספרי האימה הנגמרים ברצח אכזר, הכל חודר לתוכי כאילו הכל אמיתי.
לפעמים העולם הזה נראה ריק, השעון מראה את השעה, כדור הארץ ממשיך להסתובב אך לפעמים כדור הארץ נראה כל כך מלא באנשים שאני יכולה למצוא את עצמי מנסה להבין כל אחד ואחת מהם.
יש פעמים בהן כל מה שידעתי נשפך החוצה, אני לא זוכרת כלום, ויש פעמים בהן אני יכולה להיות ויקיפדיה אנושית.
גם אני בת אנוש כמו כולנו, כמו כל בן אנוש אשר נולד על כדור הארץ הזה, נושם את החמצן הנמצא באטמוספירה או אפילו הנמצא בתוך תחנת החלל הבינלאומית.
לאט לאט הפחדים שלי משתלטים עליי, ולאט לאט אני משתלטת עליהם. לאט לאט אני יכולה לאבד את עצמי, לשקוע למקום ממנו אני אתקשה לצאת, ולאט לאט למצוא את דרכי החוצה וללמוד לקח.
זה נכון שהמוות הוא בלתי נמנע, אך אני אנצל כל רגע עד שאמות, אני אלמד עוד, אעזור לאנשים אם זה להרים את שקיות הסופר הכבדות או להרגיש טוב יותר נפשית.
יום אחד יגיע ואני אגשים את מטרותיי, היום הזה יכול להיות היום, בעוד שבוע, או אפילו חמישים שנים, אך עד אז אני אעשה כל מה שאני רק חולמת עליו, אני אוציא מעצמי את המירב ואפילו יותר מזה.

(תודה שקראתם, אשמח לחוות דעת. דרך אגב אני בת 13).