למה לדעתכם כששואלים מאמינים למה הם מאמינים בסופו של דבר כל טיעון יזדקק ל''ככה נראה לי הכי הגיוני"?

למה כל הלא מאמינים הטיעונים שלהם הסתיימו ב"לא הגיוני שיש איש קסום בשמים שעשה הכל"??

כל דיון יגיע לאקסיומות שלא ניתן להצדיק.

זה לא חייב להיות משהו אישי, אבל בגלל שאתאיסטים אין להם את הרצון לקבל את ההוכחות לכך שאלוקים קיים - אז המאמינים נאלצים להסבירלהם שככה זה יותר הגיוני (שהוא קיים) מאשר שהוא לא.

האתאיסטים גם טוענים שלא הגיוני שיש אלוקים, כאילו שזה לא היכוני שלעולם המתוכן יהיה מתכנן, ויותר הגיוני לטעון שהכל נוצר לבד, וכל דבר נמצא במקום הכי המתאים לבד. כאילו יש בזה הגיון". אז באיזה "הגיון בדיק משתמשים האתאיסטים?

שואל השאלה:
אורות, וכיצד מגיעים לאותן האקסיומות? זה משהו שטבוע בי מלידה?
משהו שאני מקבל מסביבתי?

אין לי מושג. אני רק יודע שיש אקסיומות שיש לנו בהם תחושה חזקה של ברירות והן הבסיס לחשיבה רציונלית.

אני מקשר כאן לתשובה שכתבתי קודם על טיעון בעד חוסר ודאות:

כי אם זה לא נראה לי הגיוני אני פשוט לא אאמין בזה.

כי ככה זה הכי הגיוני, נראלי.

כל דבר בעולם שאנשים טוענים בשבילו ועושים דברים בשבילו זה בגלל שככה נראה להם הכי הגיוני או שהם לא היו עושים אותו

יש לי תחושה שאני קשור איכשהו לשאלה הזאת.

בוא תסביר לי איך אתה מבין את המציאות מבלי להבין את המציאות באמצעות הבנתך האישית (סליחה על הסרבול).
כל המציאות שאנחנו מכירים בנויה סביב הבנתנו האישית.
כל מה שאנחנו עושים בנוי על ה"רגש" שלנו. לאו דווקא רגשות כמו כעס, אלא אינטואיציה. משהו שנמצא מעל הלוגיקה המוצרנת שלומדים במדעי המחשב (שגם ההיגיון הזה נובע מהבנתנו האישית את המציאות).

כמו שאמר אורות מאופל - הכל בסוף מגיע לאקסיומות. למה הן קיימות? בתור הסטואי שאני (מנסה להיות), זה הטבע של האדם. אצל אתון יש אקסיומות שונות משלנו. אני מרגיש בכל לבי שהאמונה היא חלק אינטגרלי מהטבע שלי, כמו מוסר, כמו דיכאון או אהבה, אז אני פועל לפיה. כשם שהאתון לא צריכה הצדקה לוגית כדי לאהוב את הסייח שלה. סביר להניח שיש כזאת, אבל כשלעצמה היא לא גורעת מהמציאות או מוסיפה לה, וגם לא גורעת מטבע האתון או מוסיפה לו.