29 תשובות
זה כי את בסדר בחשיבה ובהיגיוו שלך
אנורקסיות זה די בעיה בראש שהם חושבות שהן שמנות ומקיאות /לא אוכלות
אנורקסיות זה די בעיה בראש שהם חושבות שהן שמנות ומקיאות /לא אוכלות
שאלה חולנית
מי יודע אם נמות מחר למה להרוג את עצמנו בידיים שלנו
מי יודע אם נמות מחר למה להרוג את עצמנו בידיים שלנו
אנורקסיה זה בראש לא בגוף, זה סוג של פרפקציוניזם. הן אוהבת את ההרגשה של הרעב, זה גורם להם להרגיש טוב, להפרעה להרגיש טוב. האוכל שולט בהן ויותר מכל ההפרעה. ההפרעה משחקת באדם, גורמת לו לראות את עצמו בצורה מעוותת.
אהובה אל תנסי לצום בבקשה, את פוגעת בעצמך, ואל תתייחסי להפרעות אכילה בצורה הזו כי זה לא צחוק.
אהובה אל תנסי לצום בבקשה, את פוגעת בעצמך, ואל תתייחסי להפרעות אכילה בצורה הזו כי זה לא צחוק.
הן אוהבות את ההרגשה הזאת.
אני משתגעת בלי אוכל
אני משתגעת בלי אוכל
הן לא אוהבות את ההרגשה
אף אחד לא אוהב להרגיש שהבטן נדבקת לגב
ההפרעה שולטת בהן אין להן שום מילה הן עושות הכל באוטומט
המחלה לוקחת אותך ושואבת ממך הכל
אף אחד לא אוהב להרגיש שהבטן נדבקת לגב
ההפרעה שולטת בהן אין להן שום מילה הן עושות הכל באוטומט
המחלה לוקחת אותך ושואבת ממך הכל
שואל השאלה:
חח גם אם אני ירצה להרעיב את עצמי(ואני לא) אני לא יצליח חח
חח גם אם אני ירצה להרעיב את עצמי(ואני לא) אני לא יצליח חח
כבר הראת את הרצון שלך להרעיב את עצמך.
זה לא בסדר. תדברי עם אמא זה לא אמור להיות ככה
יש ככ הרבה דרכים בריאות להרזות או להתחיל לשנות את החשיבה שלך לחשיבה בריאה.
זה לא בסדר. תדברי עם אמא זה לא אמור להיות ככה
יש ככ הרבה דרכים בריאות להרזות או להתחיל לשנות את החשיבה שלך לחשיבה בריאה.
אנחנו לא שולטות בזה
ומי אמר שאנחנו אוהבות את ההרגשה
ומי אמר שאנחנו אוהבות את ההרגשה
יש בהן כל כך הרבה שנאה עצמית ורצון להרזות אז הרצון שלהן גובר על השפיות, אבל כל אחת מהממת ולהרעיב את עצמנו זה לא מה שיגרום לנו להיות שלמים עם עצמנו .
כי המחשבה שלך היא בריאה וסבירה,שלי לא.
אנורקסיה זאת מחלה נפשית ואין עליה שליטה, אותו דבר גם אכילת יתר וכל הקשת של הפרעות האכילה חוץ מהפרעה מולדת
מבינה אותך אחותי .. אבל זה לא ממש בחירה הן פשוט לא מסוגלות להכניס לפה תפוח זה לא ממש הגיוני זה מחלה
ואם את רוצה לרדת במשקל יש דרכים הרבה יותר בריאות שלא כוללות הרעבה .
ואם את רוצה לרדת במשקל יש דרכים הרבה יותר בריאות שלא כוללות הרעבה .
זו הפרעה נפשית. לפעמים פשוט לא שולטים בזה
אהובה בבקשה אל תעשי את זה, זה נורא.
א. שאלה מזעזעת
ב. זה לא עובד ככה...
אנורקסיה זה הפרעה נפשית
וזה לא באמת גורם להן להרגיש טוב
בטווח הארוך זה רק גורם להן להרגיש גרוע
הן מרגישות טוב לרגע אחרי שהן מרוקנות את עצמן אבל אז ההרגשה שלהם רק הופכת לרעה יותר וזה הופך לאובססיה וללופ שקשה לצאת ממנו
הן סוג של אוהבות את התחושה של הרעב, אבל שוב בטווח הארוך הכל רק גורם להם להרגיש רע יותר ולהיכנס ללופ של אני לא מספיק רזה
הן הורסות את עצמן.
קשה לצאת מזה
הן מגיעות למצב שהן לא יכולות לאכול יותר מכמות מסויימת שלא אוכל בלי להקיא- גם אם הן לא רוצות
ב. זה לא עובד ככה...
אנורקסיה זה הפרעה נפשית
וזה לא באמת גורם להן להרגיש טוב
בטווח הארוך זה רק גורם להן להרגיש גרוע
הן מרגישות טוב לרגע אחרי שהן מרוקנות את עצמן אבל אז ההרגשה שלהם רק הופכת לרעה יותר וזה הופך לאובססיה וללופ שקשה לצאת ממנו
הן סוג של אוהבות את התחושה של הרעב, אבל שוב בטווח הארוך הכל רק גורם להם להרגיש רע יותר ולהיכנס ללופ של אני לא מספיק רזה
הן הורסות את עצמן.
קשה לצאת מזה
הן מגיעות למצב שהן לא יכולות לאכול יותר מכמות מסויימת שלא אוכל בלי להקיא- גם אם הן לא רוצות
בתור אחת שהייתה במצב כזה
בהתחלה זה ממש קשה אבל אחרי שלא אוכלים כלום כבר הרבה זמן כבר מתרגלים למתחילים לאהוב את ההרגשה הזו של הרעב
בהתחלה זה ממש קשה אבל אחרי שלא אוכלים כלום כבר הרבה זמן כבר מתרגלים למתחילים לאהוב את ההרגשה הזו של הרעב
זה לא משהו שמגיע מרצון מהרגע שנכנסים לזה אין שליטה
בתור ילדה עם הפרעות אכילה,זה בעיה בחשיבה. זה כאילו המחשבות שולטות בך. אם תוכלי תשמיני וכו. אז מרעיבים את עצמך כי מפחדים מעלייה במשקל ושומן ורואים את עצמך כל הזמן כשמנה למרות שאת ממש רזה.
אנשים שלא מגיעים לסיטואציה הזו פשוט לא יכולים להבין אותה וגם דיי קשה להסביר את זה,זה סוג של משהו בנפש שפשוט לא בסדר. תודהלאל שאני בדרך לצאת מי זה זה כל כך קשהאל תזלזלו בזה.
אנשים שלא מגיעים לסיטואציה הזו פשוט לא יכולים להבין אותה וגם דיי קשה להסביר את זה,זה סוג של משהו בנפש שפשוט לא בסדר. תודהלאל שאני בדרך לצאת מי זה זה כל כך קשהאל תזלזלו בזה.
אין דבר העומד בפני הרצון
אנורקסיה זאת מחלת נפש אין לך מה לנסות
זו מחלת נפש, זה כמו לשאול פסיכופט איך זה שהוא יכול לרצוח אנשים
לא במטרה לפגוע במישהו או להעליב, הכוונה היא שזה לא בשליטת האדם עצמו
לא במטרה לפגוע במישהו או להעליב, הכוונה היא שזה לא בשליטת האדם עצמו
שואל השאלה:
אני לא רוצה להרעיב את עצמי שלכל מי שאמקה
אני לא רוצה להרעיב את עצמי שלכל מי שאמקה
אני הייתי פשוט לוקחת רטלין בכיתה ד'
זה מצב נפשי, לא משנה כמה הן אוהבות אוכל זה קשה להילחם בזה
מתרגלים לתחושה הזו
שואל השאלה:
וואיי כל הכבוד לך זה נישמע ממש לא פשוט לא לעבור את מה שאת עברת !!
את מממש מדהימה
וואיי כל הכבוד לך זה נישמע ממש לא פשוט לא לעבור את מה שאת עברת !!
את מממש מדהימה
^תודה תודה תודה❤
החלום שלי זה לעשות שינוי ענקי בלמידה.
למה בשיעור מדעים לא מלמדים גם על ארוחות מאוזנות?
יש את הגיל שבו ההורים דואגים לאוכל אבל למשל מכיתה ו לדעתי כבר צריכים לדבר על אוכל ועל זה שצריך לאכול 3 ארוחות ביום ומה קורה אם לא אוכלים מספיק אום אם אוכלים יותר מידי וכו...
אני יודעת מה קורה כי קראתי על זה הרבה אבל פעם לא ידעתי ומה שאני יודעת כיום זה מה שעזר לי להחלים ואם הייתי יודעת את זה מלחתחילה יכול להיות שזה לא היה קורה.
החלום שלי זה לעשות שינוי ענקי בלמידה.
למה בשיעור מדעים לא מלמדים גם על ארוחות מאוזנות?
יש את הגיל שבו ההורים דואגים לאוכל אבל למשל מכיתה ו לדעתי כבר צריכים לדבר על אוכל ועל זה שצריך לאכול 3 ארוחות ביום ומה קורה אם לא אוכלים מספיק אום אם אוכלים יותר מידי וכו...
אני יודעת מה קורה כי קראתי על זה הרבה אבל פעם לא ידעתי ומה שאני יודעת כיום זה מה שעזר לי להחלים ואם הייתי יודעת את זה מלחתחילה יכול להיות שזה לא היה קורה.
אזהרת טריגר:
בתור אנורקסית לשעבר אני אשמח לענות לך על כל שאלה שיש לך כי הנושא הזה כבר הרבה מאחורי והחלמתי לפני שנתיים....
התחלתי לאט לאט בהתחלה אכלתי כמות מסויימת ואז לאט לאט ירדתי לכמויות בכלל לא הגיוניות שעדיין השביעו אותי כי ירדתי עם הכמויות לאט וקיבלתי המון תגובות מהסביבה.
לא הייתי אוכלת כשהייתי רעבה, הייתי אוכלת רק כשהבטן שלי הייתה ממש מקרקרת וגם אז זה היה רק ביס ולהחזיר לתיק.
הרגשתי שכשאני רעבה זה טוב ושזה אומר שאני יורדת במשקל.
בהתחלה הקולות שהיו לי בראש גרמו לי לחשוב שזה בריא.
בהמשך הבנתי שזה לא בריא אבל עדיין המשכתי עם זה.
אחר כך התחילו בעיות יותר רציניות...
קרה לי הרבה בבוקר שפתאום הרגל שלי מתעייפת ולא סוחבת אותי יותר ואז המשקל עובר לרגל אחת לכמה שניות וכאילו חצי נפלתי אבל עמדתי על רגל אחת עד שזה הסתדר.
אני זוכרת שהייתי בריב עם ילד שהייתי מאוהבת בו וממש בכיתי כי הוא התנהג אליי כמו לחרא ולא כיבד אותי וחשבתי שאני זאת שלא בסדר, הוא גם קרא לי שמנה וזה מה שבעיקר דירבן אותי להמשיך לא לאכול.
הריב עשה לי ממש כאב ראש ויצא גם שלא אכלתי כלום ובאתי ללכת למטבח לקחת משהו לאכול ונפלתי על הספה בדרך מהמטבח לחדר.
גם הייתי נופלת בדרך מהמקלחת למיטה בחדר באמצע הרצפה אבל כאילו לא התעלפתי.
בשלב הזה מזמן לא קיבלתי מחזור, כל יום היו לי כאבי ראש וסחרחורות.
אני זוכרת שהלכתי בבית ספר יום אחד והילד שהייתי מאוהבת בו שאל אותי למה אני הולכת מוזר ואז הלכתי לשירותים של הבית ספר ובקושי הרגליים החזיקו אותי ובכיתי והחזקתי את עצמי עם הכיור.
הילדים מהכיתה התערבו אבל רציתי שההורים שלי יעזרו והם לא עזרו וכל הזמן רציתי להגיע לשלב שבו אני מתעלפת בחדר וההורים שלי עוזרים לי.
ממש רציתי להגיע למצב כזה כי לא ידעתי איך לעזור לעצמי, מאיפה לקבל עזרה, איך לפנות למישהו ולמי.
אם הייתם שומעים מה ההורים שלי חושבים שההגדרה של אנורקסיה הייתם מבינים למה לא סיפרתי להם.
עד היום הם חושבים שזה פשוט להיות בתת משקל ולא מעבר.
הם לא מבינים שזה משהו נפשי.
הבנתי שאם אני לא אעזור לעצמי, אף אחד לא יעזור.
כי כל מה שהילדים בכיתה עשו היה או לקרוא לי "אנורקסית" או לקרוא לי "שמנה" או להגיד לי להפסיק.
אבל אני הקשבתי רק לקולות שקראו לי שמנה, ומאוד נחרדתי מהקולות שקראו לי אנורקסית, חשבתי שאני אוכלת בריא...
המצב המשיך להידרדר עוד יותר בחופש הגדול.
וגם בתחילת השנה.
המחנכת שלי התחילה לרחרח אבל לא סיפרתי לה כלום.
היא שאלה אותי אם משהו עובר עליי כי היא ראתה שינוי בציונים, שאני עייפה וחלשה...
יום אחד גם הייתי צריכה לחזור הבייתה בגלל שכאבו לי העצמות.
ביום אחר זה בגלל כאב ראש, התחלתי פשוט לבכות באמצע השיעור כי לא הבנתי מה אני הולכת לעשות הלאה ומה יכול לקרות לי.
לאחר חצי שנה התחלתי להביא סנדוויצים לבית ספר.
בהתחלה אילו היו חצאי סנדוויץ מקמח חום.
אבל בהמשך הם היו סנדוויצים שלמים...
אבל עדיין הייתה בעיה אחת, בבריכה הסתכלתי על הגוף שלי כל הזמן וכתוצאה מכך לא הכנסתי פירור.
פחדתי שזה יגרום לבטן שלי להראות שמנה.
בימי הולדת גם לא אכלתי כי הכל היה "משמין מידי".
ואם הייתי אוכלת פסק זמן הייתי חושבת על זה כל הזמן ובוכה.
אני זוכרת שחברים שלי שאלו מה קרה איתי וזייפתי להם חיוך אבל אחרי זה בכיתי.
וחברה שלי במשקל עודף אמרה לי "תיראי איך אני נראת ואני אוכלת פיצה אז גם את יכולה".
ואני אמרתי: "אני לא יכולה".
רציתי שימשיכו לשכנע אותי, כי בתוך תוכי כן רציתי לאכול אבל שאר הקולות היו חזקים ממני.
אבל ברגע שאמרתי "אני לא יכולה."
באמת לא יכלתי! כי אני אמרתי את זה, לא הקולות!
הפסקתי להגיד לעצמי שאני לא יכולה כשהבנתי שהמצב שלי מדרדר ומדרדר.
ובמקום להתקרב למצב של עילפון כדי שההורים יעזרו לי.
התרחקתי מהמצב השה כמה שיותר בכוחות עצמי.
התחלתי לאכול לאט לאט.
אבל אז המשקל עלה, ושוב חזרתי להרעבה.
ושוב ושוב עד שהפסקתי לגמרי!
הייתי בן אדם שלילי כל התקופה הזאת! מרחמת על האנשים שהיו בחברתי.
דיברתי רק על מספרים, היקפים, הייתי מביאה חוט מדידה לבית ספר למדוד את עצמי איתו בהפסקות!
אני חושבת שזה לא הגיוני שב2020 אין מודעות להפרעות אכילה בבית הספר.
יכול להיות שאם הייתי יודעת מההתחלה שהכמות שאני אוכלת לא בריאה לא הייתי מתחילה עם זה מלחתחילה.
לא מעט אני שומעת על ילדות מהכיתה שלי שלא אוכלות "הרגליים שלי שמנות מידיי" אז אני אומרת "הרגליים האלה צריכות להיות חזקות כדי שבעתיד תוכלי ללדת".
הרעבה זאת לא דרך להרזייה.
כיום אני מתאמנת לא בשביל להרזות אלא בשביל להיות בריאה.
הלוואי והייתה דרך לגרום לאנשים אחרים להפסיק להרעיב את עצמם.
בתור אנורקסית לשעבר אני אשמח לענות לך על כל שאלה שיש לך כי הנושא הזה כבר הרבה מאחורי והחלמתי לפני שנתיים....
התחלתי לאט לאט בהתחלה אכלתי כמות מסויימת ואז לאט לאט ירדתי לכמויות בכלל לא הגיוניות שעדיין השביעו אותי כי ירדתי עם הכמויות לאט וקיבלתי המון תגובות מהסביבה.
לא הייתי אוכלת כשהייתי רעבה, הייתי אוכלת רק כשהבטן שלי הייתה ממש מקרקרת וגם אז זה היה רק ביס ולהחזיר לתיק.
הרגשתי שכשאני רעבה זה טוב ושזה אומר שאני יורדת במשקל.
בהתחלה הקולות שהיו לי בראש גרמו לי לחשוב שזה בריא.
בהמשך הבנתי שזה לא בריא אבל עדיין המשכתי עם זה.
אחר כך התחילו בעיות יותר רציניות...
קרה לי הרבה בבוקר שפתאום הרגל שלי מתעייפת ולא סוחבת אותי יותר ואז המשקל עובר לרגל אחת לכמה שניות וכאילו חצי נפלתי אבל עמדתי על רגל אחת עד שזה הסתדר.
אני זוכרת שהייתי בריב עם ילד שהייתי מאוהבת בו וממש בכיתי כי הוא התנהג אליי כמו לחרא ולא כיבד אותי וחשבתי שאני זאת שלא בסדר, הוא גם קרא לי שמנה וזה מה שבעיקר דירבן אותי להמשיך לא לאכול.
הריב עשה לי ממש כאב ראש ויצא גם שלא אכלתי כלום ובאתי ללכת למטבח לקחת משהו לאכול ונפלתי על הספה בדרך מהמטבח לחדר.
גם הייתי נופלת בדרך מהמקלחת למיטה בחדר באמצע הרצפה אבל כאילו לא התעלפתי.
בשלב הזה מזמן לא קיבלתי מחזור, כל יום היו לי כאבי ראש וסחרחורות.
אני זוכרת שהלכתי בבית ספר יום אחד והילד שהייתי מאוהבת בו שאל אותי למה אני הולכת מוזר ואז הלכתי לשירותים של הבית ספר ובקושי הרגליים החזיקו אותי ובכיתי והחזקתי את עצמי עם הכיור.
הילדים מהכיתה התערבו אבל רציתי שההורים שלי יעזרו והם לא עזרו וכל הזמן רציתי להגיע לשלב שבו אני מתעלפת בחדר וההורים שלי עוזרים לי.
ממש רציתי להגיע למצב כזה כי לא ידעתי איך לעזור לעצמי, מאיפה לקבל עזרה, איך לפנות למישהו ולמי.
אם הייתם שומעים מה ההורים שלי חושבים שההגדרה של אנורקסיה הייתם מבינים למה לא סיפרתי להם.
עד היום הם חושבים שזה פשוט להיות בתת משקל ולא מעבר.
הם לא מבינים שזה משהו נפשי.
הבנתי שאם אני לא אעזור לעצמי, אף אחד לא יעזור.
כי כל מה שהילדים בכיתה עשו היה או לקרוא לי "אנורקסית" או לקרוא לי "שמנה" או להגיד לי להפסיק.
אבל אני הקשבתי רק לקולות שקראו לי שמנה, ומאוד נחרדתי מהקולות שקראו לי אנורקסית, חשבתי שאני אוכלת בריא...
המצב המשיך להידרדר עוד יותר בחופש הגדול.
וגם בתחילת השנה.
המחנכת שלי התחילה לרחרח אבל לא סיפרתי לה כלום.
היא שאלה אותי אם משהו עובר עליי כי היא ראתה שינוי בציונים, שאני עייפה וחלשה...
יום אחד גם הייתי צריכה לחזור הבייתה בגלל שכאבו לי העצמות.
ביום אחר זה בגלל כאב ראש, התחלתי פשוט לבכות באמצע השיעור כי לא הבנתי מה אני הולכת לעשות הלאה ומה יכול לקרות לי.
לאחר חצי שנה התחלתי להביא סנדוויצים לבית ספר.
בהתחלה אילו היו חצאי סנדוויץ מקמח חום.
אבל בהמשך הם היו סנדוויצים שלמים...
אבל עדיין הייתה בעיה אחת, בבריכה הסתכלתי על הגוף שלי כל הזמן וכתוצאה מכך לא הכנסתי פירור.
פחדתי שזה יגרום לבטן שלי להראות שמנה.
בימי הולדת גם לא אכלתי כי הכל היה "משמין מידי".
ואם הייתי אוכלת פסק זמן הייתי חושבת על זה כל הזמן ובוכה.
אני זוכרת שחברים שלי שאלו מה קרה איתי וזייפתי להם חיוך אבל אחרי זה בכיתי.
וחברה שלי במשקל עודף אמרה לי "תיראי איך אני נראת ואני אוכלת פיצה אז גם את יכולה".
ואני אמרתי: "אני לא יכולה".
רציתי שימשיכו לשכנע אותי, כי בתוך תוכי כן רציתי לאכול אבל שאר הקולות היו חזקים ממני.
אבל ברגע שאמרתי "אני לא יכולה."
באמת לא יכלתי! כי אני אמרתי את זה, לא הקולות!
הפסקתי להגיד לעצמי שאני לא יכולה כשהבנתי שהמצב שלי מדרדר ומדרדר.
ובמקום להתקרב למצב של עילפון כדי שההורים יעזרו לי.
התרחקתי מהמצב השה כמה שיותר בכוחות עצמי.
התחלתי לאכול לאט לאט.
אבל אז המשקל עלה, ושוב חזרתי להרעבה.
ושוב ושוב עד שהפסקתי לגמרי!
הייתי בן אדם שלילי כל התקופה הזאת! מרחמת על האנשים שהיו בחברתי.
דיברתי רק על מספרים, היקפים, הייתי מביאה חוט מדידה לבית ספר למדוד את עצמי איתו בהפסקות!
אני חושבת שזה לא הגיוני שב2020 אין מודעות להפרעות אכילה בבית הספר.
יכול להיות שאם הייתי יודעת מההתחלה שהכמות שאני אוכלת לא בריאה לא הייתי מתחילה עם זה מלחתחילה.
לא מעט אני שומעת על ילדות מהכיתה שלי שלא אוכלות "הרגליים שלי שמנות מידיי" אז אני אומרת "הרגליים האלה צריכות להיות חזקות כדי שבעתיד תוכלי ללדת".
הרעבה זאת לא דרך להרזייה.
כיום אני מתאמנת לא בשביל להרזות אלא בשביל להיות בריאה.
הלוואי והייתה דרך לגרום לאנשים אחרים להפסיק להרעיב את עצמם.
אנורקסיה זה לא לא לאכול. זאת בעיה נפשית. זה גוק במוח שלא סותם וכל הזמן מזכיר לך כמה שאת גרועה, שמנה, אכזבה, כישלון והדרך התמודדות עם כל זה הרבה פעמים היא דרך אוכל. אז זה לא שאני פשוט מצליחה לעמוד בפני הפיתוי של האוכל, הקול בראש שלי הופך את האןכל לאויב, למשהו מפחיד שאני לא רוצה להתקרב אליו.
באותו הנושא: