אני רושמת את זה עם דמעות

הפנים שלי כל כך מכוערות הן נראות כאילו מישהו דרס אותן, הן *מלאות* בחצקונים ובצלקות, באמת אין לי מקום אחד בפנים שאין בו חצקונים ואני לא רוצה ללכת אפילו למשפחה שלי בשבועות כדי שלא יראו את הפנים שלי ואני בגלל זה לא רוצה ללכת לבית ספר ולא לצאת לשום מקום.
אני עכשיו באמצע טיפול ואני מרגישה ששום דבר לא קורה ואני מנסה להיות סבלנית אבל אני לא יכולה אני כל יום בוכה בגלל זה ואומרת לעצמי שהלוואי והייתי יכולה להיות כמו כל מישהי אחרת ורק לא אני, אני היחידה בשכבה (אם לא בכל בית ספר) שיש לה אקנה ונראית ככה וזה כבר באמת קשה אני לא מפסיקה לבכות.
אני שונאת את עצמי כל כך.
מה לעשות?