מבואסת כמו שלא הייתי בחיים שלי

הנה עוד חוויה שאני עומדת לפספס מהתקופה הזאת.
תקופה שלא תחזור על עצמה בחיים. אני כל פעם מפספסת דברים שאני ממש רוצה ללכת אליהם רק כי אין לי עם מי ללכת. פספסתי את המסע לפולין למרות שזה מסע שתמיד חיכיתי לו, פספסתי טיולים, בכללי כל השהות שלי בבית ספר הייתה חרא. שנאתי כל רגע ורגע. אבל אני כיתה יב ורציתי לפחות כן לצאת לנשף. אני אף פעם לא יצאתי למסיבות, אף פעם לא יצאתי אפילו סתם ככה עם חברות למסעדה (אין לי חברות). אני לא יודעת איך זה אפילו מרגיש. בא לי פעם אחת קצת לצאת, להנות, להרגיש איך זה. מצד אחד בא לי ממש ללכת לנשף הזה כי הלוואי והייתי פשוט הולכת מצד שני, אני לא רוצה להיות ולהרגיש לבד. זה נוראי. זאת הרגשה נוראית. אני אשים שמלה אהיה עם תסרוקת עם איפור ועם הכל ופשוט אשב בצד עם עצמי? כמו שאני רגילה לעשות בהפסקות? ליטרלי אין לי אף אחד. באמת אף אחד. וגם אם תגידו: תכנסי באמצע, תזרמי, תצטרפי לאיזושהי חבורה.
זאת לא אני... אני מאוד סגורה וביישנית וזה למה מלכתחילה אין לי חברים. לא יודעת מה לעשות. נמאס לי לפספס הכל. לא נהנתי בכלל בכל השנים האלה. רק בכיתי וסבלתי. לפעמים אני שואלת את עצמי למה זה מגיע דווקא לי :[ פשוט לוותר על הנשף?