איפה לדעתכם עובר הגבול בין אהבה עצמית לנרקיסיזם?

כשזה מגיע כבר ליותר מידי וכבר לשחצנות

כשמדברים על זה כל היום, ומספרים לכל בן אדם שני עליך, ועל כמה שאתה טוב, ושאתה נושא השיחה העיקרי.
מכירה מישהי כזאת

הגבול הוא דק, אך לדעתי אינדיקציה טובה היא הריכוז של האדם בעצמו וניפוח מעלותיו. כשאתה מתחיל להתרכז בעצמך יותר מידי ומעריך פחות את מעלותיהם של אחרים ורצונותיהם אתה נרקיסיסט.
אציין גם שלדעתי שנאה עצמית ונרקיסיזם שניהם צורה של אגוצנטריות - הנרקיסיסט מתעסק בעצמו כל היום וחושב על מעלותיו וחשיבותו, ואילו מי ששונא את עצמו מתעסק כל היום בכמה הוא חסר ערך, כשרון ולא ראוי לאהבה.