חוסר האמון ביני לבין הוריי.

אבא ואמא שלי מאמינים בחינוך שההורים צריכים להקנות לילד חינוך טוב ולפיו הילד אמור לנהוג כל חייו. כאשר הילד סוטה מההתנהגות המקובלת ביחס לחינוך הנוסחא נשברת והילד מגיע למצב שצריך להשגיח עליו כל הזמן כדי שיתנהג כמקובל, ככל הנראה הרצף נשבר מפני שהילד לא קיבל חינוך אחיד לגמרי בינו לבין אחיו, ומשום שתופס בצורה שונה את העולם, מה שגורם לו לדחות את החינוך שהקנו עבורו. ההשגחה המוגברת נותנת לילד תחושה של חוסר אמון בין הילד להוריו ואפילו לקנאה של הילד לשאר הילדים בבית שמתנהגים בהתאם לחינוך שקיבלו. הילד בבית מרגיש ריחוק בינו למשפחה ומייצר לעצמו עקרונות וחינוך משל עצמו שלא בהכרח מתאים לחינוך הסטנדרטי שהוחלט בבית. עיצוב החינוך העצמאי שהילד רכש בעצמו יחד עם ההשגחה המוגברת של ההורים וחוסר עידוד הסטייה של הילד מהמקובל גורמת לוויכוחים והסתכסכות בין הילד להוריו. לאט לאט הבעיה נהיית עמוקה יותר ופחות ניתנת לתיקון, אלא אם אחד הצדדים יתפשרו ו-או שהילד יוותר על העקרונות שרכש, שלא מתאימים לדפוס המשפחתי, או שההורים יקבלו את החינוך שהילד רכש בעצמו וביחד עם הילד, ישלבו את החינוך שרכש כדי להפסיק את תחושת הריחוק שחש הילד.

ככה אני מבינה את המצב שיש ביננו, מי לדעתכם צריך לשנות גישה ולהתפשר לטובת שלום הבית? הילד או ההורים?