הייתה תקופה בחיים שלי שממש שנאתי את העצמי ומצאתי קטע שכתבתי באותה תקופה מה אתם אומרים?

עוד יום עבר עוד כאב בלתי נגמר, האמונה מתחילה להעלם הלב בקצב קבוע פועם הדמעות יורדות על הפנים מטפטפות.
מידי פעם חיוך מתגנב אבל אני יודעת שהעצב תמיד אורב, החיים מאתגרים לפעמים יותר מידי ולפעמים הייתי רוצה שימשיכו בלעדי, חסרות לי סיבות לחייך ולשמוח אבל אני תמיד מוצאת את הכוח.
הכל בשבילי תעלומה, האם יש אלוהים או שזה רק סיפור מעשיה? השאלות, כל כך הרבה שאלות בלי תשובות כל כך הרבה תעלומות ללא פתרונות.