כתבתי שיר על מקרה הטבח קולומביין מתוך נקודת המבט של הרוצח, מה אתם אומרים?

(בלחישה)
הרגתי אותם
את כל השלוש עשרה האלה
כן
כן
כן כן כן
לקחתי לי רובה שוטגאן ויצאתי אל הבית ספר
נמאס לי כבר מהכל אז יריתי באנשים
הלכתי לקפיטריה פוצצתי שם פצצות
ולא אפילו לא חשבתי, לא היה לי רצון לחיות
יריתי באנשים והם נתלו על החלון
כן נמאס לי מהכל אז יריתי בהמון
פזמון*
תמיד הייתי קצת משוגע וזה היה לי מאוד ברור
צחקו עליי פגעו בי אז הלכתי אל החנות
קניתי רובה כי לי מותר אולי עכשיו זה נראה קצת מיותר
התקשרתי לחבר שיבוא יעזור לגמור את הוולצ'ה אמור
סוף*
סיימתי את הטבח והלכתי לספרייה
היו שמה כמה ילדים אז יריתי יריה
נמאס לי כבר מהכל כולם תמיד צחקו עליי
אז עכשיו אני מחזיק רובה, בשני ידיי
יריתי וריססתי אמרתי גם לחבר
שיבוא שוב אליי ויעזור לי מהר
עודדתי אותו כי אני מטומטם
אבל אין מה לעשות כי ככה זה בעולם
אנשים מתים אנשים הולכים ואני רק עוזר להם
להשיג את כל מה שהם לא רצו בחייהם
אבל עכשיו כשיריתי בו הוא היה נראה גמור
פזמון*
תמיד הייתי קצת משוגע וזה היה לי מאוד ברור
צחקו עליי פגעו בי אז הלכתי אל החנות
קניתי רובה כי לי מותר אולי עכשיו זה נראה קצת מיותר
התקשרתי לחבר שיבוא יעזור לגמור את הוולצ'ה אמור
סוף*
בסופו של דבר השוטרים הגיעו
סיימנו לעשות את כל דברנו וניקינו
הסכמנו בינינו על דבר מיוחד
אז יריתי לו בראש בזמן שלי היה תקוע כדור כבר
ושנינו עוברים לעולם הבא עפים בשמיים לתוך האדמה בלי להתחרט על מה שעשינו בלי שום האשמות כי עכשיו אנחנו מתים ואין שום בעיות