מה דעתכם על המונולוג הזה?

משב הרוח הקליל ניתך בעורפה,

עיניה היו עצומות בעדינות,

ידיה נפרשו לצדדים וראשה נטה מעלה.

"גורל" היא פתחה בקול פעמונים יפהפה.

"אני כל כך מודה לך על המשכיות מרתקת של עולם אפל." היא המשיכה, וחיוך קטן עלה על זווית שפתה.

"ראיתי כל כך הרבה מראות, וחלקם שיתקו אותי. חלק מהם הדהימו אותי, וחלקם האחר גרם לי לדמוע ברגש רגעי רב עוצמה. אני אסירת תודה ומלאת בוז כאחד. בני האדם מעריכים את ההבדלים ביניהם אך מתעבים אותם, נלחם למען מטרות ללא מהות. כל אחד מהם הוא יצירה מורכבת, חיה אחרת, וכל אחד מהם הוא בדיוק כמו כל השאר אבל גם שונה לגמרי מכל השאר." החיוך נטש את פניה, והן הרצינו בעווית קלה של כאב. עיניה נפקחו.

"דברים פה יכולים לתעתע, לזעזע ולהפעים. המציאות אחרת כל כך בין אדם לאדם, המובן מאליו יכול להדהים נפשות ברגע של גילוי." היא הרכינה את ראשה ולחשה דבר מה, ולפתע הבחינה בילד קטן האוחז בידה של אימו. עיניה האירו.

"עולם יפהפה" היא מילמלה.

רגעים.