יש לי דיכאון קליני, מוריד?

תאמת שכן
למה לצאת עליי כולה הבעתי דעה

זה תלוי איך זה מתבטא
אם זה משפיע על אחרים כרנאה שכן
אבל באופן כללי לא כי זה לא משהו שהוא בחירה

לא
כי לי בעצמי יש את זה אז אני מבינה אותך

לי זה מאוד מפריע
אני לא רוצה שבן אדם שממילא נמצא במצב רע יהיה איתי ובמקרה שניפרד הוא יחזור למצב עוד יותר גרוע.
אני לא מוכנה לקחת על זה אחריות,וגם לי באופן אישי קהש עם כל הנושא כי חוויתי דיכאון הרבה זמן ויהיה לי קשה להיות עם אדם מדוכר.

אני חושבת שדיכאון, ברמות שונות, על אף שהוא יכול להשפיע מאוד על בן אדם - לא חייב להיות חלק מהאופי של בן אדם. זאת אומרת, בן אדם יכול להיות מעניין וסקרן, ולהתעניין בתחומי עניין כמו שלי - וזה מה שלפיו אני ארצה ללכת. אם באמת אתחבר למישהו, אני ארצה להיות עבורו שם גם במשברים שלו והרעים הקשים יותר וגם אם יש לו בעייה שמלווה אותו... אני חושבת שזה קשה, ואני לא מפחדת להגיד שזה קצת מפחיד בתור חברה - לא להצליח להיות שם מספיק, לא להצליח לעודד, להרגיש שהדיכאון משתלט גם עליי... אבל כמו שפירטתי למעלה, אני מקווה, שכמו שאני מרגישה, זה לא הדבר המרכזי שיקבע אם אני מעוניינת בקשר חברי עם מישהו/מישהי... (מקווה שהבנתי את הכוונה ולא סתם חפרתי שנתיים פה בלי קשר)

חשבת על טיפול? להיות במצב כזה זה ממש לא קל

ואחרי שקראתי תגובות למעלה, זה ברור שזה אינדיבידואלי ושונה אצל כל אחד - וזה מובן.

זה לא מוריד ב100 אחוז, כמובן שזו גם לא אשמתך. אבל אני מתמודד עם אחד כזה בעצמי אז אני חושב שמערכת יחסים עם עוד מישהו כזה תגרום לשנינו לרדת למטה ביחד (מה שלא הייתי רוצה שיקרה). יש אנשים שהם חזקים יותר נפשית ומסוגלים להכיל עוד בן אדם ויש כאלה שנשברים מזה.
כמובן שיש כאלה שגם לא יודעים איך לעזור וזה קשה שהבן אדם שאתה אוהב סובל.
בכל מקרה, אל תדאג- בסופו של דבר לכל סיר יש מכסה, אל תרגיש חוסר ביטחון לגבי זה.
וגם תזכור שטכנית אם אתה מטפל בעצמך אז לא נראה לי שיהיו הרבה אנשים שיהיה להם ממש אכפת אם יש או אין...
בהצלחה.