אני ממש חייבת ביקורת בונה על זה!!!

אני עדיין לא מעכלת, זה פשוט לא נקלט לי שאתה לא פה.
שנה, שנה בדיוק היית פה, ומה? מה עשית? רק הבאת אור ושמחה לכל המשפחה, גרמת לי לחייך כל פעם מחדש, גם שהייתי הכי עצובה ומתוסכלת.
למה זה מגיע לך? אפילו לא ידעת מה זה לא בסדר, לא למדת ללכת, לדבר, לא הספקת לגדול, להתפתח.
כבר דמיינתי אותך הולך לגן, עולה לבית ספר ולא יכולה לספור את מספר הפעמים שדמיינתי אותי ואותך הולכים ביחד..
כל מה שעשית היה לשמח אותי, לגרום לי לחייך ולצחוק, רק חיכיתי לראות אותך כל פעם.
אני לא מפסיקה לחשוב על הכל, אין יום אחד שעובר בלי שעוברות לי מיליון מחשבות עלייך, ואני כל הזמן רואה סרטונים שלך צוחק ולא מפסיק לחייך, ככ מתוק אדיש ותמים בשביל החיים המכוערים האלה.
אני כל הזמן עם סימני שאלה, לא מבינה למה אותך, למה דווקא אותך? מה? מה עשית? אפילו לא הספקת להבין משמעות של דברים, לדבר, לקרוא, לכתוב, לדעת מה לא בסדר, עוד לא ידעת כלום, לא הספקת, וכבר הלכת..
אומרים שעם הזמן זה עובר, אבל כל יום אני רק חושבת עלייך יותר ויותר, אני לא חושבת שמתישהו זה יעבור, זה לא..
וזה קשה, קשה להמשיך הלאה ולהגיד כל פעם ששואלים אותי מה שלומי שהכל בסדר, כי לא, לא הכל בסדר.
אני לא יכולה להסביר כמה אני מתגעגעת אלייך, וכל יום מעבירה בראש את כל הרגעים שלנו יחד, את כל הזכרונות שיש לי ממך.
כל פעם אני נזכרת שמה שנשאר לי ממך זה רק תמונות וסרטונים, אני לא אראה אותך יותר, וכל פעם מחדש לא מפסיקות לרדת לי הדמעות.
וכולם אומרים לי להיות שמחה בשבילך אבל אני רק מרגישה מגעילה שאני כל יום צוחקת ושמחה בזמן שאתה כבר לא יכול להרגיש את התחושות האלה.
אני בכלל לא מאמינה שאני מדברת עלייך בלשון עבר.
מה אני כבר אגיד? חבל שלא לקח אותי.