פריקה, אשמח לחוות דעת

אני עדיין לא מעכלת, זה פשוט לא נקלט לי שאתה לא פה.
שנה, שנה בדיוק היית פה, ומה? מה עשית? רק הבאת אור ושמחה לכל המשפחה, גרמת לי לחייך כל פעם מחדש, גם שהייתי הכי עצובה ומתוסכלת.
למה זה מגיע לך? אפילו לא ידעת מה זה לא בסדר, לא למדת ללכת, לדבר, לא הספקת לגדול, להתפתח.
כבר דמיינתי אותך הולך לגן, עולה לבית ספר ולא יכולה לספור את מספר הפעמים שדמיינתי אותי ואותך הולכים ביחד..
אני זוכרת את הפעם הראשונה שראית אותי, הסתכלת עליי כאילו באתי מהחלל, והפעם הראשונה שהרמתי אותך? היית ככ קל שפחדתי למחוץ' אותך.
כל מה שעשית היה לשמח אותי, לגרום לי לחייל ולצחוק, רק חיכיתי לראות אותך כל פעם.
היית ככ תמים לחיים האלה, לא ידעת כמה הם מכוערים, היית טוב מדי, אני עדיין לא מאמינה שאני מדברת עלייך בלשון עבר.
אני לא מפסיקה לחשוב על הכל, אין יום אחד שעובר בלי שעוברות לי מיליון מחשבות עלייך, ואני כל הזמן רואה סרטונים שלך צוחק ולא מפסיק לחייך, ככ מתוק אדיש ותמים בשביל זה.
אני כל הזמן עם סימני שאלה, לא מבינה למה אותך, למה דווקא אותך? מה? מה עשית? אפילו לא הספקת להבין משמעות של דברים, לדבר, לקרוא, לכתוב, לדעת מה לא בסדר, עוד לא ידעת כלום, לא הספקת, וכבר הלכת..
אומרין שעם הזמן זה עובר, אבל כל יום אני רק חושבת עלייך יותר ויותר, אני לא חושבת שמתישהו זה יעבור, זה לא..
וזה קשה? קשה להמשיל הלאה ולהגיד כל פעם ששואלים אותי מה שלומי שהכל בסדר, ובכלל שאחרים אומרים לי כמה הכל רע אצלם וכמה הם שונאים את החיים האלה, אני רוצה לצעוק ולהתפרץ מכעס עליהם, הלוואי ואלו היו הצרות שלי.
אני לא יכולה להסביר כמה אני מתגעגעת אלייך, וכל יום מעבירה בראש את כל הרגעים שלנו יחד, את כל הזכרונות שיש לי ממך, אף פעם לא יגמרו לי המילים, אני כל רגע רק מוסיפה ומוסיפה עוד דבר, כמה שאני אנסה, אני בחיים לא אשכח.