תשובה אחת
דעתי היא שאני מצדיק את השימוש באינדוקציה (בזהירות, כמובן) מכוח אמונתי בסיבתיות.

מצד אחד, יהיה זה הזוי על פי שכלי הישר שאין אפשרית להכליל, ומהצד השני זה לא מוכרח לוגית, ועינינו הרואות שהכללות מוטעות לפעמים.

הסיבתיות והאינדוקציה אמנם לא תקפות לוגית אבל חייב אותן בשביל שנשיג מידע חדש על העולם וכדי שלא נשקע באנליטיות ריקנית. ובכלל, איזו משמעות יש לדדוקציה ללא ההכללה בהנחה הראשונה? ( כפי שהראה ג' ס' מיל)? איך אפשר להסיק ללא קשר של אם-אז (שמניח סיבתיות לוגית)?

ירינו לעצמנו ברגל, הוצאנו את החיות מהלוגיקה רק טיעונים ריקים שלא מגלים אלא את מה שהיה חבוי במסתור הנחותיהן.

כרתנו את הענף עליה יושבת התבונה והשארנוה בידיים ריקות... עם כלים אנליטיים מתוחכמים וריקניים, כמה תמוה מצדנו. מה היא כבר יכולה לעשות?? להוכיח משפטים באינדוקציה מתמטית? ומה זה יוסיף לה על העולם שמעבר? ידע איך לחשב מספר תפוזים בארגז?

ההצעה של קאנט ( הסינתטי אפריורי) גם לא מספקת. לומר שמשהו נכון רק בגלל שאני כפוי לדעת ככה?! הלוא זה גובל באבסורד. ובעצם זה אנליטי- אפוסטריורי.

ופופר בכלל סותם את הגולל על המדע, כך שבעצם כולו כשל לוגי אחד גדול של אישור הסוגר, אבל אפשר להפריך כל תאוריה מדעית בקלילות אלגנטית על ידי שלילת הסוגר (מודוס טולנס).

לכן, אני מקבל את ההכללה מכוח השכל הישר והאינטואיציה.