8 תשובות
זה גורם לי לא לצאת עם חברים וכמעט ולא באתי לבית ספר
לי זה ממש קשה כי זה בא פעם ב.. ככה שאני לא מתרגלת וכשזה בא זה כמו גיהנום
מושלם :::***
זה סיוט
מצאתי מפלט במוזיקה ובאיידולים והפכתי לאדם די רדוד, וחבל.
הייתה לי תקופה שהיו לי התקפי בכי
אי אפשר לספר על דבר שאתה בתוכו למשך מספיק זמן לשכוח איך זה בלעדיו.

אני לא זוכר את עצמי לפני הדיכאון, ככה שאני לא באמת יודע מה הוא גרם
לי: אני רק יודע שבסופו של דברס הוא התחיל לדעוך.

אצלי ספציפית הוא הופיע לראשונה בתור כאב ראש עז שנמצא כשנה וחצי, ברצף. לא ממש היה ברור ממה כאב הראש נוצר, ככה שעשיתי כל מיני בדיקות: אופטיות, אצל נוירולוגים, עשרות פגישות עם רופא המשפחה ובסופו של דבר: MRI. כמובן שלא גילינו כלום (חוץ מב-MRI, בו התגלה שהסינוסים שלי היו סתומים), ככה שברור שהמוטיב הוא פסיכולוגי - דבר שניסינו לבדוק במקביל.

בסופו של דבר, הסתבר שכן.

אני לא זוכר הרבה מהתקופה הזו, אףכנראה פשוט כי הדחקתי אותה.

כמו שאמרתי, עד היום הדיכאון כן נמצא, אבל בסופו של דבר, די מתרגלים אליו. הוא אף פעם לא נעלם, אבל אין ספק שהוא נחלש (או ליתר דיוק, אתה מתחזק).

גם כן, אני מאובחן עם התקפי חרדה, הם נוראיים.
הראשונים שהיו לי היו בסוף כיתה ד' שלי, הם אופיינו באי סבלנות.
דיכאון מז'ורי+f34 (דיסתימיה)
זה גורם לי לרצות לא לעשות כלום וזה מרגיש כואב וכבד והרבה חרדה
אני לא רוצה לאכול ואני לא רוצה שיתקרבו אליי ואני נשארת לבד במיטה כל היום בחושך, אבל אלו תקופות כי לפעמים יש לי עליות במצב הרוח
אני לא מרוכזת אין לי סבלנות ואני עצבנית/עצובה/מרגישה דחייה וגועל מהכל וקצון עז להקיא
ההורים חופרים ולא קולטים שאין לי שליטה בזה, חושבים שזה תירוץ ושזאת אשמתי שאני ישנה מאוחר
היה לי דיכאון מגורי + דיסתימיה (שנקראים ביחד דיכאון כפול) במשך שנים על גבי שנים.
אני לא הייתי מעולם אדם חברותי, או אדם שקרוב למשפחה שלו ככה שזה לא השפיע על זה, וגם לא נהגתי לשתף אנשים במיוחד ולא את המשפחה מסיבות שלא אפרט.
בית הספר לא השופע במיוחד, היה רק קשה בכיתות יא-יב, כשלא הצלחתי כבר להתמיד בהגעה ולא הצלחתי להוציא יותר ציונים גבוהים ודיי הפסקתי להגיע.
זה היה מגיע אצלי בגלים של תקופות סבירות, ואז תקופות של גיהנום.
אני לא זוכרת הרבה מהתקופה כי הדחקתי, אבל אני זוכרת את הכאב והמעוקה, ואני זוכרת שבכלל לא הייתי ישנה (לא שאני ישנה הרבה עכשיו, תמיד בקושי ישנתי, אבל באותן תקופות קשות כמעט ולא ישנתי בכלל).
הטיפולים שלי לא עזרו בדבר כי המטפלים היו מזלזלים בי ככ ולצערי לא איפשרו להחליף אותם ואני זוכרת כמה כאב לשמוע את זה שהם אומרים שאני שקרנית, ההפרעות האלו סהכ התחלפו אצלי באבחנה אחרת שהתפתחה בשנה וחצי האחרונות, מנחם אותי שהיא פחות חמורה ושאני לא מדוכאת 24/7 עכשיו.
אנונימית
הייתי בדיכאון אחד שנמשך פחות או יותר חצי שנה.. וזה אומר שלא הייתי אוכלת, הייתי בקושי ישנה, קמה עם התקפי חרדה באמצע הלילה, מחשבות אובדניות, כל העולם שלי התמוטט... חשבתי שאני משתגעת. לא הייתי יוצאת מהבית, לא ראיתי אנשים בכלל. לפעמים הרגשתי כמו זומבי, הייתי אדישה ומנותקת מהעולם. לפעמים זה בדיוק ההפך, הייתי בחרדות נוראיות ולא הצלחתי להירגע. לא הלכתי לבית ספר כמה חודשים כי פשוט לא רציתי לקום מהמיטה,הייתי קמה עם דמעות. זה השפיע עליי גם פיזית.. דופק מהיר, ירידה ועלייה במשקל, כאבים בגוף וכולי וכולי. אחרי זה גם היו לי עוד דיכאונות נוראיים.. ועכשיו אני חושבת שהדיכאון התגעגע קצת אז הוא בא לבקר שוב