הכתיבה של הקטע עצמו לא מאוד טובה, קצת חובבנית אבל תדרגו מאחד עד עשר...

אני יושבת מול מסך הזכוכית כשאצבעותיי חבולות, הדם היבש מגרה את העור.
התא חנוק.
שיערי פרוע, מבולגן.
ועוד אהבה נכזבת, ששברה את לבי.
והנני כאן, שבורה לחתיכות, מבולבלת.
עוד מלחמה אחת אחרונה, עוד כבישה אחת אחרונה בדרך אל הניצחון.
ידיי האזוקות נאבקות לאויר, וריאותי נלחמות לנשימה האחרונה.
הדלת נפתחת, קריאות בוז נשמעות. ההליכה בחום הקופח מקשה עליי, השוט מכה בי, מצליף וחותך את ידיי עמוק על כך. אנקות כאב נשמעות, אז אני מניחה שהן שלי, וממשיכה ללכת באיטיות.
ההליכה אמנם נמשכת נצח, אבל היא לא כזו ארוכה.
הגענו.
העולם נהיה קודר מרגע לרגע. השקט מסביב מעמיק.
האזיקים משתחררים, והקרב האחרון מתחיל.
אני מכה, צורחת ונאבקת באדם גדול המימדים שעומד מולי.
ולבסוף, כשהקרב מסתיים אני מתנשפת בכל כך כבדות, ומחייכת עם שפתיי החבולות, אני סוף סוף חופשייה.