אני באמת כבר לא יודעת מה לעשות, אני באשפוז פסיכיאטרי יותר מחצי שנה.

לא מגיע מן הסתם, אבל ילדים זה עם חרא שלא יודע את ההבדל בין רע לטוב.
מקווה שלא תיתני לאנשים לשלוט לך ברגשות ובחיים בהמשך חייך

חרם זה קשה ברמות שאנשים שלא עברו את זה לא יכולים לתאר. זה באמת כל כך לא הוגן שנשארתי דפוקה לכל החיים ופיתחתי בעיות נפשיות כתוצאה מבריונות. אבל היי, את עוד תצאי משם. להמון אנשים יש קשיים נפשיים, והם חיים את החיים שלהם למלואם. צריך ללמוד לא להסתכל על המקרים השליליים. בקשר לאהבה עצמית, זה תהליך ארוך ומסובך, אבל הצעד הכי חשוב (וגם הכי קשה) הוא להתחיל לנסות.
אני מאמינה בך.

אל תשנאי את עצמך ואל תפגעי בעצמך ואל תנסי להתאבד בגלל שיש ילדים שפגעו בך. הם אלה שלא בסדר. לא את.
חרם זה דבר קשה ואכזרי ולא מגיע אותו לאף אחד! ילדים פשוט יכולים להיות רעים ואכזריים לפעמים, ומי שרגיש יותר נפגע. לפעמים אף הרגשת הפגיעה והשפעתה נמשכת שנים.
עם כמה שזה קשה, תשתדלי להסתכל קדימה ולא אחורה.אם את באישפוז פסיכיאטרי, תנסי לנוח ולהירגע שם כמה שיותר ולעבד עם הרופאים שם את החוויות הקשות שעברת.תשתדלי לא להתמקד בכעס על מה שאין לך כרגע, ועל כך שבגלל האישפוז את מפספסת דברים. זה זמני בלבד, וזה ישתנה לאחר שתצאי מאישפוז.
כמו כן, יש להניח שאחרי שתצאי מהאישפוז, תצטרכי גם טיפול פסיכולוגי. תני לו צ'אנס.תאמיני בעצמך שאת יכולה לצאת מזה.
חוץ מזה, מה עם הורים? חברים? אולי תנסי להיעזר גם בהם? את צריכה הרבה תמיכה ואהבה במצבך.
אני יודעת מנסיון אישי שזה קשה, ושהעולם נראה לך כרגע קשה ואכזרי, אבל זה יכול להשתנות.
אל תתני לעבר שלך להרוס את העתיד שלך.