אני יודעת שזה ארוך אבל זה משפטים קצרים,אני אשמח לדעת בכינות מה אתם חושבים.

הצרחות בתא מדידה,
הם רק בראש שלך.
הם.רק.בראש.שלך.
ואת רוצה לצרוח אותם כלכך חזק החוצה.
שכולם ישמעו את הסבל הזה שעובר עלייך.
ופתאום את מתחילה לחשב דברים,
לחשב הכל.
את החיים שלך.
את עצמך ואת המטרות שאת לא מאמינה שאי פעם תגשימי.
ואת צוחקת חזק,
ופתאום בוכה כלכך הרבה.
ואת לא ממש מבינה למה.
למה את בוכה או למה את צוחקת.
ואת חושבת על מטרות ועל חיים.
ובאלך בכלל לקבור את עצמך עכשיו.
ואז את רואה איזה סרטון שגורם לך לחשב מסלול מחדש.
וזה מבלבל,
כי לך זה אף פעם לא יקרה.
ורגע,אולי זה כן?
אבל לא לא לא כלום לא קורה.
ופאק
באלי להספיק כלכך הרבה.
למה אני לא מצליחה?
אז את לוקחת לך יום שאת קוראת לו "הפסקה"
אבל זה לא באמת הפסקה כי המוח לא מפסיק לעבוד.
ואת חושבת שאת כבר גדולה מידיי כדי לעשות את כל מה שאי פעם חלמת עליו.
ואת לא רק גדולה מידיי,את גם חסרת כוחות,
וחסרת חברים,וחסרת אלף ואחד דברים.
אז את שותקת למרות שבאלך לצרוח לעולם.
לצרוח את כל הטוב והרע הזה שעובר עלייך.
ואת מרגישה מוזר,
כי את יומיים בהיי ואז את נלחמת בכאב שתוקף אותך.
כאב פיזי נפשי את כבר לא יודעת או מבחינה.
ואז את במיטה רגע נרגעת.
את רוצה לקום בבוקר,
אבל את רוצה לקום לצד זה שאת אוהבת,
ולחדר שתמיד חלמת,
לציור הזה על הקיר שממש ממש בא לך לקנות
אבל אמא חושבת שהוא מוזר כי זאת אישה עירומה.
והמחשבה המטומטמת הזאת מעסיקה אותך.
אולי את שונה? אולי את מוזרה?
אולי את לא לעולם הזה.
אבל אולי יש אנשים שהם כמוך,
אבל הם פשוט לא אוהבים אותך.
וזה מלא מלא מחשבות ותקוות ואכזבות ואהבות.
שאת מקווה יום אחד להרגיש אותם או לחוות.
בלי פחד או תסכול.
בינתיים את רק כותבת את זה וקצת מנסה.
כי תמיד צריך לנסות.
את גדולה מידיי לעצמך
וקטנה מידיי לחיים כדי להפסיק עם הכל.
אז את חיה.את ממשיכה.
ושוב,
את באותה נקודה.