נמאס לי, ורק הנפש שלי יודעת כמה פעמים אמרתי והרגשתי את המילה הזאת בוערת בתוכי.

נמאס לי כי החיים קשים ולא משנה כמה מנסים ללכת חזקים תמיד נתקלים בחתיכת חרא שתעוף לך על הפנים.
אם תסתכלו בלב שלי כתוב שם ספר שאין לו סוף, כי החיים לא נגמרים.
אני חנוקה מדמעות עכשיו כי אין לי כוח כבר לבכות, בזבזתי שנים של בכי, דיכאון, חוסר ביטחון, ואכזבה( מהחיים, מאנשים, ובעיקר מעצמי) ועכשיו שדי יצאתי מזה, ואני בשלב נפשי הרבה יותר טוב, אבל עדיין הלב קרוע ואי אפשר לחבר, ואין לי כוח לאנשים באמת.
אני כבר מזמן לא בלב של ההורים שלי, אמא שלי לא סובלת אותי, אבא שלי כבר בקושי מעורב בחיים שלי, לאחותי יש חבר וחברות מוצלחות ורק הם מעניינים אותה.
החיים שלי סבירים כרגע, אבל עם הרבה ללכת איתו ו בפנים זה קשה להחזיק הכל ולהמשיך ללכת, ואין לי איך לנקות את השיט שלי, כי בשביל לעשות את זה אצטרך לשים בחזרה פס על החיים וליהנות מהם בלי לשאול אף אחד וזה לא אפשרי.
*סליחה על החפירה הייתי צריכה לפרוק*
מה אתם אומרים?...