אני אתאיסטית והמשפחה שלי דתייה.

לאחרונה התחלתי לחשוב על זה יותר ויותר והבנתי שאלוהים היה נשמע לי יותר כמו אגדה, יותר כמו מישהו/משהו להאשים בכל דבר (טוב או רע) שקורה, במקום להשקיע בעצמי העדפתי להפיל הכל על משהו שכנראה בכלל לא קיים.
המשפחה שלי בחיים לא תקבל אותי בתור אתאיסטית (הם לא חרדים, אבל הם דתיים שלא מסוגלים לקבל דעות שונות משלהם) ואני לומדת באולפנה ומרגע לרגע אני אשכרה לא מסוגלת לשמוע את השטויות האלו שהם מוכרים לנו.
בשיעור נביא (ולפעמים תורה) אני עוד בסדר, אני מנסה לקחת את זה יותר כמו שיעור ספרות, אבל שיעורי הלכה ומשנה זה נהיה סיוט כי הכל נשמע לי כל כך מטומטם (מתנצלת אם זה פוגע במאמינים).
אולפנה זה ודאי לא בשבילי, אומץ לספר להורים אין לי (במיוחד כי התגובה ברורה מראש), אני מרגישה אבודה, אני מרגישה לא במקום שמתאים לי, במקום לחשוב על ההווה אני אומרת "כשאני אגדל" "כשאני לא אהיה תלויה בהורים" "כשתהיה לי משפחה משלי"- ואני סך הכל בת 14.
אין לי מושג איך להשתחרר מזה, אני אפילו לא מסוגלת לחשוב על לא-לשמור שבת מהפחד שההורים שלי יגלו הכל.
יש לכם עצות? מישהו שעבר משהו דומה?