ההגיון הלך לו מזמן, ואי השפיות שטפה את הקמפוסים שלנו. הצעירים שהולכים לשם הופכים לרובוטים, חסרי כל ייחוד, חלק במכונה מקרטעת שהייתה אמורה להעלם מזמן ולהזרק לפח הזבל של ההיסטוריה האנושית. הם כבר לא מתבטאים ומביעים רעיונות משל עצמם, הם מביעים קוד חסר יצירתיות אנושית. הם כבר לא בני אדם, הם פשוט אורגניזמים שמתהלכים בין כותלי האוניברסיטה.
אך זאת לא רק האוניברסיטה שנרקבת, זאת גם התרבות שלנו שהופכת להזויה יותר ויותר מיום ליום. בצעדים איטיים, לא כולנו שמים לכך לב. זה בא במסווה, בהתחלה עם הפקיד הממונה מטעם אנשים כאלה ואחרים שדפק בדלת שלך, ולאחר מכן בבניין המגורים שלך ועל כספם של אהוביך שהלכו מעולמנו. הכל למען מטרה נעלת אחת שמטרתה להשמיד אותי, אותך, ואת הילד הקטן שלמד בזה הרגע את טיבה של היצירה. אנחנו בעצם כלום, כך אמר לי המרצה. אני בחרתי להתנגד, סביר שלא אשרוד, אך זאת מלחמתי. האם הם נהנים לראות אותי נאבק? מתהלך על הריסות של מפעל האדם, זה שהערצתי. ההיסטוריה כבר לא תכתב, כי מר פרופסור החליט שמבחינתו ההיסטוריה שונה. ולאט לאט אנחנו כבר לא באמת פה, ספק שם, זאת מערכת שנהרסת בתוך עצמה.