13 תשובות
ניסיתי ל"צאת מהארון " בקטע הזה אבל אמא שלי צחקה עליי ואמרה לי שאני מדמיינת
לא קל
אנונימית
שואל השאלה:
אם אפשר לשאול- עם מה את מתמודדת ואיך גילית את זה?
אנונימית
יש לי הפרעות אכילה, זו הפרעה נפשית.
האמת שלפני כמה זמן הבנתי שאני באמת חולה בזה, יש לי את זה קרוב ל6 שנים.
רוב מי שיודע שיש לי את זה גם לוקה בזה, השאר חושבים שזה נובע רק מחוסר צומת לב.

אבל בסדר, חיים.
אני האנונימית
יש לי הפרעות אכילה (אכילה כפייתית) כיליתי את זה כי קראתי על זה פה שאלה ואז חקרתי יותר ויותר והבנתי שזה מה שיש לי
סיפרתי על זה לאמא שלי וזה נגמר רע
אבל בעיקרון זה גרם לי לדיכאון וחרדה חברתית
יש לי גם חרדת נטישה אבל זה מאובחן אצלי
אנונימית
לכל אלה שרוצים לדבר/לשתף מבטיח שאני לא אשפוט אותכ אתם/אתן יותר ממוזמנים לשלוח לפרטי!!
רק אנשים שממש קרובים אליי יודעים על הבעיות הנפשיות שלי, אני לא מסוגלת לספר לאנשים בעבודה נגיד, וזה גם מרגיש מיותר שידעו..
אני לא רואה סיבה בכלל לספר לאנשים שיש לי הפרעות מסויימות
אלו שיודעים מתחלקים ל2 קבוצות - מקבלים או חושבים שאני חרטטנית והזוייה
שואל השאלה:
בלצאת מהארון אני לא מתכוונת ללאסוף את כולם לעמוד על כיסא ולהכריז שאתם חולי נפש.. יש הבדל בין להיות בארון לבין לא להיות בארון גם אם זה לא מידע שבהכרח נחוץ למי שמסביבינו. כמו ביציאה מהארון כהומו... ההבדל שבין להסתיר להתחמק ולהכחיש כשהנושא עולה או לדבר על זה כבדרך אגב בלי להתבייש בזה אם זה במקרה רלוונטי לשיחה ומישהו העלה משהו קשור.
אנונימית
זה אף פעם לא עולה בתור שיחה בשום מקןם
שואל השאלה:
תלוי מה זה, במקרה שלי נניח מדובר בסוג של חיטוט בעור כפייתי וקורה לי לא מעט שאני צריכה להסביר למה אני עם חולצות ארוכות או למה אני לא באה עם כולם לים או לבריכה או אם רואים את הפצעים אז להסביר גם את זה... במשך הרבה שנים לא הייתי מספרת בכלל והייתי מאוד מתחמקת מזה וממציאה תירוצים אבל לאחרונה התחלתי קצת יותר להיות גלויה בעניין. וזה ממש מרגיש כמו יציאה מהארון וזה מאוד משחרר..
אנונימית
מה זה חיטוט בעור כפייתי? אם בא לך לומר
שואל השאלה:
זה נקרא דרמטילומניה, זה כמו תלישת שיער כפייתית או סוג של כסיסת ציפורניים רק בחיטוט בעור.
זה התחיל מלגלות שאפשר לפוצץ חצ'קונים ואז ממש ממש אהבתי את התחושה של זה ועשיתי את זה הרבה ובכל הגוף וזה הפך ליותר מלפוצץ חצ'קונים ולממש חיטוט בעור וחזרה לאותם מקומות וסוג של פציעה עצמית ויש לי הרבה פצעים בכל הגוף ואני לא מצליחה להפסיק. לפי מה שהבנתי זה סוג של על הספקטרום של או סי די ויש לי מן טקסים כאלה כמו באו סי די שיכולים לקחת בערך שעה ביום של לעשות את הדבר הזה, אבל משום מה בניגוד לאו סי די לא נראה לי שיש לי מחשבות טורדניות על זה. נראה שזה מגיע אצלי ממקום יותר נפשי, כלומר הרבה פעמים זה דבר שמגיע מאיזשהו לחץ או מתח נפשי או צורך נפשי ועכשיו אני בטיפול פסיכולוגי ומנסה להבין מה זה אומר עלי.
אבל אני עם זה כבר מגיל 12 בערך ועכשיו אני בת 19 ורק לפני שנה גיליתי באינטרנט מה זה ושאני לא היחידה בעולם שמתמודדת עם דבר מוזר כזה וזה אפילו די נפוץ ובגלל שלא הצלחתי להסביר את זה במשך כל כך הרבה זמן ואנשים ממש דרשו ממני להסביר וכעסו עלי שאני עושה את זה ולא מסבירה כלום ולא הבינו מה זה לא רציתי בכלל להתעמק בזה ולהתעסק בזה ופשוט הייתי הולכת עם בגדים ארוכים ומתרצת תירוצים ללמה המקלחת שלי ארוכה ולמה אני לא הולכת לים ולבריכה עם כולם ומספרת שהפצעים האלה זה עקיצות למרות שזה לא נראה וכל מיני כאלה כדי כמה שיותר לחיות עם זה ובלי זה..
אנונימית
בית הספר יודע על האנורקסיה...
היועצת סיפרה להם.
על שאר הדברים אף אחד לא יודע, הם חושבים שאני במחלקה להפרעות אכילה ולא במחלקה פסיכיאטרית