קטע כתיבה - אתם יכולים לומר מה דעתכם?

ופתאום היא עמדה שם, מולך. מעבר לכביש. כן, ממש היא. אחרי כל כך הרבה זמן היא באמת עמדה שם, ואתה קפאת. קפאת במקומך והמחשבות הסתחררו בראשך, כל כך רועשות שזה מפתיע שאיש מסביבך לא שם לב. אתה פשוט עמדת שם והבטת בה, בכמה שהיא יפה, ולמרות שניסית בכל כוחך להתיק את מבטך ממנה, זה פשוט היה בלתי אפשרי. ולפתע היא הרימה את ראשה מהפלאפון והסתכלה סביבה, והבחינה בך, ומבטיכם הצטלבו, ובשנייה הזאת הרגשת את כל הזכרונות חוזרים אליך בבת אחת, קורעים אותך ומפוצצים אותך מבפנים במערבולת מטורפת של כעס, וגעגוע, ושנאה ודאגה, ורצית לצעוק, רצית לצרוח בכל הכוח, עליה, על עצמך, על העולם הדפוק הזה, רצית להרביץ לה ובה בעת לחבק אותה הכי חזק שאפשר, שלעולם לא תלך.
והיא מצידה רק הביטה בך, באותו מבט ריקני אך מלא במשמעות, אותו המבט שהיא נתנה לך בפעם ההיא, לפני כמה חודשים, כשרצית להגיד לה שאתה רוצה אותה הכי קרוב אליך, להחזיק בה ולעולם לא לעזוב, ובמקום זה יצא לך רק "טוב, אז... ביי", אותו מבט שהיא נתנה לך רגע לפני שהסתובבה והלכה, כשדמעות בעיניה, מאיימות לפרוץ, למרות שהבטיחה לעצמה שלעולם לא תרשה לאיש לראות אותה ככה, ואתה נתת לה ללכת ולא רצת בעקבותיה.
וכעת היא עומדת שם, בתחנת האוטובוס, כשבסך הכל שלושה וחצי מטרים בערך מפרידים בינכם, ובעיניה נגלה זיק של כאב, אך גם של... אכזבה. וידעת שהאכזבה הזאת נובעת ממך, שממך היא מאוכזבת, ומהאגו הילדותי שלך. וכאב חד עובר בך. כי היית מעדיף שהיא תהיה הכל, שהיא תשנא, תצעק, תרביץ לך בכל הכוח, תכעס, הכל. רק לא השתיקה המאוכזבת הזאת.
ובאותו רגע, כשהיא במרחק של שני צעדים ממך, הרגשת הכי רחוק ממנה בעולם, וידעת, שאיבדת אותה לעולם, וזה לגמרי מגיע לך.