רובוט חסר רגשות זאת הפיתרון היחיד.

לעבור את הימים האלה.
אחד אחרי אחד.
דקה אחר דקה ארורה.
לספור את השניות עד שתוכל להגיע הבייתה, לזרוק את התיק שלך בפינת החדר, לנעול את הדלת ולצרוח אל הכרית.
אני ממזמן הפסקתי לבכות.
ולבכות באמצע הלילה כשכולם ישנים כבר לא קרה כבר תקופה.
רק בהייה בתקרה.
ככה סתם.
בלי משמעות.
שום מחשבה אינה עוברת בראשי.
הלילה לוקח אותך ואתה עוצם את העיניים ומתפלל לא לקום אל היום שלמחרת.
תפילה שקטה במעמקי הלב.
כל כך שקטה כי אתה יודע שבמילא אף אחד לא ישמע אותה.
אבל אתה מקווה.
מקווה שאולי מישהו הפעם כן ישמע.
אבל אף אחד לא הגיע.
אתה קם אל היום שלמחרת, אל אותם אנשים, אל אותם חיוכים, אל אותה אהבה שאתה כל כך זקוק לה ומעמיד פנים שאתה יכול בלעדייה.
ואתה מת.
מת מבפנים כי אתה רואה אנשים שנפגעו בעבר, אנשים שעזרת להם, ברגעים הכי קשים, אותם אנשים עושים את זה בדיוק לך.
וזה קורע אותך לאלפיי חתיכות שידייך עפות לעברם בתקווה לתפוס אך כל מה שידיי הצליחו לעשות זה למחות את הדמעות.


וכדי שלא ימחקו

מה דעתכם?