מה דעתכם על מה שכתבתי? (ארוך!)

לא היה לי את האומץ להגיד לו את זה, אני חושבת שגם לעולם לא יהיה לי. עמדנו שנינו בשדה התעופה, הוא ראה אותי, הביט לי בעיניים, הדמעה שלי כבר התחילה לרדת. חייך לעברי כאילו כלום לא קרה, התקרב צעד אחד אליי והחזיק לי את היד. רציתי להיעלם ברגע הזה.
"המקום הזה עושה לי לא טוב." הבטתי בעיניו ואמרתי, הוא התעלם ממה שאמרתי ורק התקרב עוד יותר אליי.
"תיעלם כבר!" רציתי לצעוק, משהו עצר אותי, כאילו תפס לי את היד ואמר לי לבוא אחריו, להפסיק להסתכל בעיניים שלו, כיסיתי את עיניי עם כפות ידיי הקטנות והוא עצר אותי במהרה, לא נתן לי להתחבא מהמבט שלו.
"אני מצטער," לחש, ראיתי את העצב בעיניו, "אני חייב ללכת." אמר כאילו זאת עובדה, אבל לא, הוא לא היה חייב ללכת ממני באותו יום.
"אתה יודע טוב מאוד מה אני עוברת," ניסיתי לדבר מבלי שהוא ישמע שאני בוכה, ללא הצלחה, הוא רק הסתכל עליי בזמן שאני מנסה להסתיר את הדמעות "אתה רוצה שזה יתדרדר?".
ראיתי את הפחד בעיניו, הוא לא רצה שכל זה יקרה, שביום אחד, הכל יתהפך, אנחנו נצטרך להיפרד, כנראה לנצח.
הוא התכונן לברוח, לרוץ ממני כמה שיותר רחוק, לעזוב את הארץ ולא לחזור לכאן יותר לעולם. הסתובב לאחור כדי שלא אראה פניו.
"התייאשתי לחפש אותך בכל מקום," הקול שלו רעד, אני חושבת שגם הוא בכה, אבל לא ראיתי את הדמעות בעיניו, אגיד בכנות, גם לא רציתי "אני אוהב אותך, תמיד אהבתי אותך, גם בתקופה ההיא, של שירי הדיכאון, של הבכי המר בלילות האפורים" המשיך לדבר, רציתי להוציא מילה מהפה, הוא הסתובב לשנייה ובהה בי, התחלתי לדבר, בדיוק בשנייה הזאת הוריו הגיעו והוא פשוט הלך.
השאיר אותי לעמוד שם, עם העיניים האדומות ודמעות שלא מפסיקות לרדת. חשבתי שזה ישתפר עם הזמן, אולי טונה באמת צדק; "זמן מרפא את הכל, הוא מרפא את הכל, אם לא הכל את הרוב וגם זה יעבור".
רציתי להאמין שזה באמת נכון, אבל אני כבר אבודה, עם כל יום שעובר אני מתגעגעת רק יותר ויותר. הוא היה האדם הכי חשוב בשבילי ועכשיו... הוא כבר לא לידי, לא יכול להתקשר אליי באחת-עשרה בלילה ולהגיד "בואי אליי, אני אכין לך לאכול, תספרי לי מה קרה" ואז שהייתי באה אליו היינו צוחקים בלי הפסקה.
3/>