אני אוהבת אותך. אני אוהבת את המבט, העיניים הגדולות הזוהרות שלך, החיוך המקסים שלך שמשכיח ממני כל דבר. הצחוק, הנימה האופטימית, הסקרנות שלך, הידע הכללי המרשים וההתעניינות האמיתית שלך בכל דבר. טוב הלב, ההומור והבטחון העצמי שמאחוריו עומדת דמות מדהימה ורגישה. כך אני לפחות אני מרגישה. לעולם לא שוחחנו באמת. רק שיחות חולין או שיחות שקשורות לבית הספר, אתה מכיר אותי כבר כמה שנים אבל לא מכיר את מי שאני. נדמה שאתה מעריך אותי ומחבב אותי, ואני מראה לך את זה גם, אבל עוצרת עצמי מלהביע את רגשותיי האמיתיים... לו הייתי יודע כמה אתה חשוב לי, איזו הרגשה טובה אתה מביא לי, כמה אני מתגעגעת אליך, כמה אני מפחדת מהרגע הזה שלא אראה אותך יותר, כמה אני מרגישה שהחיים הם לא חיים בלעדייך... לו רק היית יודע כמה לילות ערים, כמה פרפרים בבטן יש לי כשאני רואה אותך, כמה כואב לי כשאתה לא שם.. לו רק היית יודע... אולי... אולי... היה קורה דבר בינינו.