אני רוצה להעלם

אני מרגישה כל כך רע, אני נפש שבורה וגוף מכור.
המילים תקועות והעיניים טחובות כמו הרגל רע.
זה כל כך קשה לי לשים את הרגשות שלי בתוך מילים ולגרום למישהו בעולם להבין.
לחיים אין תכלית, ומה זה כבר משנה.
שמי יהיה חרוט על מצבה, והשקט של הזיכרון שחי סביבי יעניק לי זמן אחד לפחות טוב.
יבכו עלי, ירחמו עלי, אך בסוף מי שחי יצטרך לשלם לי על הקבר.
אני מחייכת באמת בפעם האחרונה בזמן שאני צופה ביופי של העולם שיגמר עוד מעט, שיזריקו לי לילה לוריד. ואני הרוסה ובודדה וזקוקה לשקט.
הכל הכל הכל כואב.
להתעורר כל יום לאותם חיים, לאותה מציאות עכורה ואין באפשרותך לשנות. איבדתי את הכל. את עצמי, את מה שנקרא "נפש חיה" שלא תתעורר על עצמה עוד.
נשמתי שבורה מזיכרונות עבר מאבי שאני אוהבת. גופי מחולל, אני לעולם לא אצליח להחזיר את הערך שלו חזרה.
אני לא יודעת איך מרגיש לב פועם בתקווה. זה לא משנה כמה לילות וימים העברתי בבכי. כמה פעמים התפללתי למות. כמה פעמים איבדתי כל גרם של שפיות ומצאתי את עצמי עמוק עמוק בשיא השיגעון. אותו חלקתי לבד. לגמרי לבד.
אני כבר ילדה גדולה ובמקום לגדול חזקה ומאושרת אני הולכת סחור סחור עם זנב בין הרגליים ועצב בלתי פוסק.
אני לא יודעת מה לעשות.
אני מרגישה ששום דבר לא יצליח אף פעם לשנות את המצב שלי.
לא יודעת למי לפנות, לא יודעת מה להגיד ואיך לסביר בכלל את סערת הרגשות שאני חווה מדי יום.
האמת שקטונתי מלהבין אותי.
יש לכם עצות?
תודה שקראתם עד פה;