אני ממש לא יודעת מה לעשות וזה נורא שאף אחד לא מבין אותי.

כלכך קשה לי בשיחות עם אנשים/ילדים מהכיתה שלי שאני איתם כבר 3 שנים ביחד ועדיין קשה לי כלכך להסתכל להם בעיניים שאני מדברת איתם .. מרגיש לי כאילו אני חשופה והם רואים הכל ואני תמיד מסיטה מבט ואני בטוחה שגם נהיית אדומה (לפחות מרגישה ככה) אני ממש לא רוצה להרגיש ככה ואם כבר להרגיש אז להצליח לעשות שלא יראו את זה ואני בטוחה שרואים. המצבים האלו גורמים לי להרגיש ממש חוסר נוחות וזה לא שאין לי מה להגיד ושאין לי תוכן. יש לי. אבל נורא קשה לי להעביר אותו כאשר אני נמצאת בקבוצת אנשים מצומצמת במיוחד אם זה אחד על אחד, להסתכל בעיניים של בן אדם ולהצליח להוציא את זה החוצה ברוגע ושלווה. אני ממש סובלת ובטח אנשים כאן קוראים את זה ובכלל לא מבינים כי ממי שיצא לי לספר לו את זה לא ממש התעניין או הקשיב או באמת הבין כי זה לא קורה לאנשים ואני לא מצליחה להפסיק את המבוכה הזו והחוסר ביטחון הזה שקיים אצלי ורק מתחזק עם הזמן.