אני התחלתי לשנוא את אמא של אחת החברות הכי טובות שלי..

אני אגיד לכם למה.
הבת שלה מחוננת כזאת.. ילדה חכמה עם עתיד ברפואה וגם ההורים שלה חכמים כאלה
ואנחנו שלישייה כזאת אני,היא ועוד חברה (לילדה החכמה נקרא ק ולשנייה נקרא ג),
עכשיו ביום העצמאות ק אמרה לי שאמא שלה כבר לא אוהבת אותנו (במין צחוק כזה אבל היא אמרה שהיא באמת אמרה את זה) כי היא חושבת שאנחנו ילדותיות ושבגללנו הבת שלה ילדותית (קודם כול הבת שלה הכי לא ילדותית.. סבבה שאנחנו ילדותיות אבל הבת שלה כמו זקנה.) ושאנחנו רועשות ומעצבנות וזה ממש העליב אותי.. אמא שלי אוהבת את חברות שלי כאילו הן הבנות שלה ועכשיו אני מגלה שאני לא מקבלת את אותו היחס שאמא שלי מעניקה להן מהאמאות שלהן (גם האמא של ג לא בדיוק מתה עליי ,היא טוענת שאני שתלטנית כי פעם אחת ביקשתי מהבת שלה להעביר לי את העוגיות.. :/ ) וזה ממש מבאס אותי כי אמא שלי באמת מתייחסת אליהן הכי יפה שיש ומצוחקת איתן ובאמת מתייחסת אליהן אפילו יותר טוב מאשר שהיא מתייחסת אליי ואני מתבאסת שזה לא ככה גם איתי ושכול מה שהאמאות שלהן חושבות עליי מאז הילדות זה נה שהן זוכרות (למרות שאנחנו נפגשות עדיין ואני הרבה פחות ילדותית מפעם ) ולא משתחררות מהתפיסה הזאת ובשבילן נשארתי אותה ילדה מעצבנת ורועשת וילדותית ש"מכורה" למלח וזיתיים וזה כול מה שני אהיה מבחינתן אבל כול פעם שאני אבוא אליהן הן ישחקו אותה כאילו הן אוהבות אותי ואני חושבת שזה ממש מגעיל ודוחה ,שלפחות לא יעמידו פנים ואני פשוט לא אדבר איתן.. ואני לא מהילדות הדוחות האלה שמגעילות להורים של החברים או שלהם ומתחצפות ומקללות כול דקה.. אני ילדה טובה ואני מכבדת אותם ואני אומרת תודה ובבקשה ומנומסת ומדברת איתם ואני גם מרגישה כאילו ההורים של ק תמיד מתנשאים כזה מעלינו כי הם יותר חכמים ואינטלגנטים והבת שלהם סוג של גאון
הגיוני שאני מתבאסת למרות שהן לא ההורים שלי ועדיין אני לא צריכה את האישור שלהן ואת האהבה שלהן?
סליחה על האורך ותודה למי שעונה (בת 18)