אשמח לשמוע מה דעתכם על מה שכתבתי? :)

כשאני מסתכלת על החיים אני מבינה,
האשלייה הכי גדולה היא אשליית הידיעה.
אנחנו מספרים לעצמנו סיפורים,
שאנחנו יודעים בדיוק מה יקרה.
זה כי קשה לנו להודות בכך שאנחנו לא יודעים.
יש כאלה שמפחדים לדבר עם אחרים,
כי הם פוחדים מדחייה
והם מריצים לעצמם סיפורים בראש,
והם מזדהים עם הסיפורים שלהם
למרות שאין להם שום דרך לדעת
מה יקרה בעתיד.
זה מצחיק, שאנשים כל כך דואגים לעתיד
ואף אחד לא יכול לדעת מה יקרה בעוד שנייה מעכשיו. אין דרך וודאית לדעת את זה.
והדבר הכי בטוח הוא ששום דבר לא בטוח,
והחיים הם בלתי צפויים
וכל ניסיון לשלוט בהם, כל ניסיון להכניס אותם לתבנית, כמו שהם אמורים להיות יוצר רק כאב.
כי המטרה בחיים היא לחיות וליהנות ולהתמסר לכל רגע במלאות.
להביט בעיניים חדשות וסקרניות על כל דבר.
להודות בכך שלא יודעים, וכשלא יודעים
יש סקרנות ענקית
ורק אם מודים בכך שלא יודעים, אפשר לנסות,
אפשר ללמוד
ואז יודעים כמעט את הכל.