40 תשובות
הסיפור שלי: התבגרתי, התפכחתי, התחלתי לחשוב בשביל עצמי ולא להאמין במה שהיה ידוע לי אלא לשאול שאלות.
באתי מנקודת הנחה שאני ילד, שהמבוגרים יודעים על מה הם מדברים אז האמנתי.
אבל אז התחלתי לשאול שאלות ולחפש תשובות ולא מצאתי תשובות. אז הנני כאן, אתאיסט.
אני פשוט חונכתי בבית מסורתי וכמעט כל הסביבה שלי מאמינה אז פשוט חשבתי שאין דרך אחרת, לא פקפקתי בזה היתי ממש תמימה ודי חשבתי שאני חייבת להאמין, רק לפני שנה ומשהו קיבלתי שכל ודעות משלי והתחלתי לחשוב כמו בנאדם ולא כמו ילדה קטנה והבנתי שלפי ההגיון שלי אני ממש לא מאמינה באלוהים ואז כשפתחתי קצת את הראש הבנתי שיש עוד דרכי חיים ושאני לא אבזבז את החיים שלי בלא לעשות דברים שהם אסורים מבחינת הדת כי זה לא מה שאני מאמינה.
MCR
לא גדלתי בבית מאמין, אבל בהתחלה כן האמנתי (בגלל ההדתה בבית ספר כמובן) וההורים שלי לא התערבו או קבעו את הדעות שלי בשבילי. אחר כך גם אני הפסקתי להאמין.
אנונימית
אמא שלי נפטרה כשהייתי קטנה ואז גם האישה שגידלה אותי כמו בת נפטרה , מאז התחלתי לשים לב ליותר דברים שקורים מסבבנו , כשהתבגרתי הבנתי שאני היחידה שאני יכולה לסמוך עלייה או להאשים אותה, אם היה משהו מעלינו הוא לא היה נותן לנו לסבול כל-כך בחיים.
הבנתי שאני בי
הבנתי שאסור ע"פ התורה להיות בי
הבנתי שזה חסר הגיון
התחלתי לחשוב
הבנתי שהכל חסר הגיון
נב: אני לא אתאיסט אני דאיסט
והיית מאמינה כי זה מה שהכניסו לך למוח מגיל 0
לדעתי להאמין זה לדעת שיש את מי להאשים בהכול
האמנתי בגלל שכולם אמרו לי להאמין, חינכו אותי שיש אלוהים.
אח"כ קרו כל מיני דברים שגרמו לי לאבד את האמונה והבנתי שזה ממש לא הגיוני שאלוהים קיים.
ההורים לא יודעים
שואל השאלה:
ההורים שלכם יודעים שאתם אתאיסטים?
אנונימית
אמא שלי
אבא שלי לא
(ההורים גרושים)
אני יכולה להבין למה האמנתי, זה מה שסיפרו לי כל החיים אז זה גם מה שחשבתי. תמיד אמרו לי שאסור לחשוב על זה יותר מידי ולחקור, אז ניסיתי לא לחקור, עד שבשלב מסויים החלטתי להשתמש בהגיון שלי.
כשהייתי קטנה יותר שמו אותי בבית ספר דתי אז כל היום המורים היו מספרים לנו סיפורים על אלוהים ועל ניסים שעשה, אבל גם הפחידו אותי ממש, כל הדת הזו בנויה על הפחדות, הכל זה "אם לא תעשו ככה וככה אתם לא תקבלו ככה וככה או שפשוט תמותו, יום טוב"
ואני לגמרי קניתי את זה, כשעליתי לכיתה ז הלכתי למקיף חילוני, בזמן הזה כבר לא הייתי מוקפת בסיפורים דמיונים והפחדות, וגם אם היו מספרים לי סיפורים אז לא האמנתי כי כבר לא הייתי ילדה כזאת קטנה, קיצר היה לי המון זמן לחשוב על זה והגעתי למסקנה שהכל לא הגיוני.
מאד בוגר מצידכם מאמינים לעשות מינוסים לכולם...
חח מה הקטע של כל המינוסים לאנשים?
אני מנחשת שדתיים עשו את זה רק בגלל שאנחנו לא מאמינים באל שלכם, תתבגרו בחייאת.
אני מאמין ולא עשיץי מינוס וזה ילדותי מי שעושה את זה , מאמינים תנו להם לחיות את חייהם הם לא צריכים להיות בראש שלכם
אנונימי
האמונה עשתה לי רע
מה הפאקינג מינוס?!
האמונה עשתה לי רע!
מי שעשה לי מינוס אתה ממש בור
אני חושב שכל אחד יחיה את חייו מאמינים למה אתם נכנסים לכאן ,
ולא מאמינים הבנו אותכם עם השאלות החכמות שלכם שמנסות להראות כאילו אתם אלוהים .
אנונימי
אני התפללתי במשך שנה וחצי שסבא שלי יהיה בריא וזה לא עזר בכלום! הוא נפטר לפני שבוע וחצי.
פעם הייתי "מאמינה" כי לא ידעתי שיש אופציה אחרת
לא באמת האמנתי באלוהים אבל חשבתי שאם כולם מאמינים בו אז גם אני צריכה
כשגדלתי הבנתי שאני לא מאמינה.. וזהו בערך
אפשר להגיד שהייתי מאמינה פעם.. כאילו גם בתור ילדה לא הבנתי איך אפשר להאמין במה שלא מדבר איתנו, אי אפשר לראות אותו, לשמוע ועוד.. גם תמיד הייתי מזלזלת בתורה.. לא הבנתי למה שאר העולם אוכל לא כשר ורק היהודים צריכים לאכול.. תמיד שהייתי אומרת דברים כאלה אנשים מבוגרים ( ההורים שלי, מורים.. ) היו סתם דוחפים לי איזה תירוץ מפגר ולא הגיוני.. בערך כבר בגיל 12-13 ניסיתי לחפש סיבות למה אלוהים לא קיים.. חשבתי שרק אני בבית ספר לא מאמינה באלוהים אבל אז הבנתי שיש כל כך הרבה אנשים אתאסיטים וכבר הבנתי שאני לא לבד בתוך הטמטום הזה... אני עדיין אתאיסטית ואני אשאר תמיד אתאיסטית גאה!
וואי גם אני
ואיך שההורים שלי גילו את זה הם התחילו להתנהג אליי מגעיל ובחוסר כבוד וכל הזמן כעסו עלי ואפילו היו מחביאים לי את הטלפון בימי שבת (?) והיה לי אסור לדבר על זה עם אף אחד וכשאחותי גילתה שאני לא מאמין היא התחילה לבכות. אבל כבר כמה חודשים שהם לגמרי מקבלים אותי כל עוד אני "מחלל שבת" רק בחדר שלי. וממש לפני כמה שבועות גם אחותי השנייה גילתה והייתה בשוק. אבל עכשיו כולם בסדר עם זה
חח כשאני רוצה להיות עם הפלאפון בשבת אני צריך להיות בשירותים מטר על מטר שחצי מהמקום זה אסלה...
ובשבת האחרונה בכלל היה משחק של בארסה אז ישבתי שם שעתיים רצוף נשבר לי הגב
אבל אני לא אפספס משחק
מתוקה, אם זה מה שקרה לך אז כנראה לא האמנת אמונה אמיתית.
אני יכולה לחתום לך שאדם שמאמין באמת בחיים לא יעזוב את הקב"ה.
בעזרת השם שתזכו.
רק אמא שלי יודעת, כי ידעתי שהיא תבין, אבא שלי לא יבין אני אספר לו רק אחרי שאני אעזוב את הבית
MCR
חמילקרת
תדגים לי מה הכוונה להלחם בספק.
וחוץ מזה- ואם יש כאלה כבא מאמינים, שלא מעניין אותם הוכחות לקיומו? וזה סתם יבלבל אותם חקירות? מה רע שישארו איך שהם במקום שיחזרו אולי בשאלה בגלל זה?
אנונימי
חמילקרת
אחי השאלה לא הייתה אלייך. היא הייתה לאטאיסטים. כלום לא ישנה את דעתנו.
^ "כלום לא ישנה את דעתנו"

בדרך כלל טוענים שלדתיים אין ראש פתוח
אנונימי
נכון גם לדתיים אין ראש פתוח. לא אמרתי שבהכרח לכולנו יהיה כזה.
אה אוקיי.. ודתיים זה אלה שלא חושבים בהיגיון...
אנונימי
אחי גם דתיים וגם אנחנו לא תמיד חושבים בהיגיון. מה אתה רוצה לעזעזל?
בכיתה ג שאלתי את המורה שלי לתנ"ך:"אני יודעת שה' יצר את הכל אבל מי יצר אותו?", אחרי שהיא הסתכלה עלי בשוק היא אמרה שהוא תמיד היה וככה זה.
אפילו בכיתה ג לא הבנתי איך אנשים מאמינים בזה, הרי "ההוכחות", עם קצת חשיבה, יכולות להיות מופרות.
וכן המשפחה שלי יודעת שאני אתאיסטית אבל מתעלמים מזה.
כל ילד מתחיל לרכב על אופניים עם גלגלי עזר, עד שתפקידם מסתיים והוא יכול לנסוע לבד.
גלגלי העזר הם כל מה שהוטמע בי במהלך השנים כי הייתי צריכה שיבנו לי דרך בתור ילדה.
ברגע שהתפכחתי, גדלתי, חוויתי הרבה חוויות וגם נעימות פחות, ואפילו הייתי בתקופה ארוכה של התקרבות לדת ושמירת שבת - למדתי את התשובות שלי בעצמי ונסעתי לבד. אבל אי אפשר להגיד שלא ניסיתי להבין.

כמו כן ומאידך, אני לא פוסלת ואף מצודדת בטענה שקיים איזשהו כח עליון מסוים.
לא יודעת אם קוראים לו אלוהים, אותו אחד שהביא את התורה, אבל מאמינה שקיים משהו עליון שמניע דברים, אנרגיות, קארמות וכו, מאמינה שהעולם לא שטחי.

עכשיו כל אלה שלא יכולים לקבל צד אחר קופצים לעשות מינוסים... אי אי אי
אני מבין, שטפו לי את המוח וזו האמת היחידה שהכרתי, אז כמובן שאאמין.
ואז בשלב מסוים הבנתי כמה זה בולשיט
כל המאמינים למה נכנסתם לשאלה? אף אחד לא שאל את דעתכם.

הסיפור שחי הוא שפשוט הייתי בלחץ חברתי לא האמנתי. ואס גדלתי והבנתי שאני יכול להיות עם הדעה של עציי ומאז אני אתאיסט.
גדלתי בבית אתאיסטי, אבל בבית ספר חינכו אותנו להאמין באלוהים ואפילו בספרי הלימוד היו שם שאלות על האהבה שלנו לאלוהים ומה היה קורה אם היינו נפגשים איתו. לאט לאט הרגשתי שנמאס לי, התחלתי לשאול שאלות, הבנתי שזה פשוט כמו להאמין בפסל שקוף שפשוט לא עושה בשבילי דבר, אבל אני מאשימה אותו בכל אסון/דבר טוב שקורה.

ואממ... זהו. ככה הפסקתי.
כנל לבן בן
אנונימית
אהבתי שאת שואלת אם ההורים יודעים שאתם אתאיסטים, כי אני ממשפחה חילונית ועכשין אני לאט לאט מאמינה וההורים שלי לא יודעים על זה, המקרה שלי הפוך לגמרי, מבחינתם אם אני אבחר בדרך הזאת זה הדבר הכי נוראי שיכול לקרות.
למה מאמינים נכנסים ועונים לשאלה הזאת?!
אנונימית