אפשר עזרה? מישהו?

נמאס לי. נמאס לי מהכל. מהבית ספר שחונק אותי עם המבחנים, עם הניסיונות העלובים שלי להצליח שבסוף נכשלים. העובדה שכל הדברים שאני הכי אוהבת לעשות אני לא טובה בהם. העובדה שאני כישלון אחד גדול. אני רוצה לברוח מהחיים האלה. למקום אחר. למקום טוב. למקום שלי, לחיים שלי. לא לחיים האלו, אלו לא חיים. אני רוצה לברוח למקום מרוחק עם האחד שלי, האחד שלי שלא פה בכלל. רוצה לברוח מהכלא הזה, שחונק אותי ולא נותן לי לנשום, חונק מכל הצדדים, כל הכיוונים ולא נותן מנוחה לרגע. כל לילה אני הולכת לחלון ומסתכלת על הכוכבים, כמה יפים וזוהרים הם, כמה הייתי רוצה להיות שם איתם, להסתכל על כדור הארץ מרחוק ולחייך, להיות חופשייה, בלי לחצים, בלי לימודים, בלי הטפות מוסר, שם באחד הכוכבים הללו אולי נמצא העולם שלי, המקום המיוחד שלי, החיים האמיתים שלי. שם אוכל אולי סוף סוף להיות מאושרת. אבל לא. מבט, זה הכי רחוק שאוכל להגיע. "את כבר בת 15 את צריכה להיות אחראית, את צריכה ללמוד, את צריכה להיות מסודרת, מטופחת, כמו כולם, צריכים להיות לך הרבה חברים, צריכה ציונים טובים, צריכה לעזור בבית לכולם, צריכה להתחשב." אני לא יכולה, אני לא יכולה, מה דפוק אצלי? אני לא עומדת בעומס, הכל כל כך לוחץ עלי. קשה לי בלימודים, אני גרועה, אני לא מסודרת אני לא יכולה, אני לא רואה טעם לסדר, אין לי כוח, לא פיזי ולא נפשי כדי לעשות משהו עם עצמי, דיכאון זה לא תירוץ. אני פשוט אפס. אפס שחולמת לחיות אחרת מכולם, אפס שחולמת לצאת מהכל הלחץ, מכל החיים האלו ולברוח למקום המיוחד שלה. אפס שבחיים לא תצליח לעשות את זה. רק מתלוננת, רק בוכה. אבודה בתוך עצמי.