מה ההבדל בין הדתה לבין כפייה דתית?

יש לי מורה דתייה לתרבות ישראל שעושה לנו כפייה דתית, היא מכריחה אותנו להתפלל לפני האוכל, להגיד לה אמן, לרשום בס''ד במחברות וכל מיני כאלה

אנחנו נחשבים מדינה אתנית תרבותית ביסוד שלנו, הדמוקרטיה שלנו מתמקדת בין היתר בקשר בין העם לבין התרבות.

במדינה שלנו תהליך ההדתה מקובל כי הוא בעצם מחזק את הקשר של העם היהודי לתרבות היהודית ע"י לימוד היסטוריה, חגיגת החגים היהודיים, קירוב הנוער החילוני בבית ספר ליהדות.

לעומת זאת, הכפייה הדתית מתאפיינת יותר בנסיון לגרום לאדם לשנות את ראיית עולמו, לבושו, מאפייניו בשביל הדת. לאהוב רק את הדת ולא לראות דבר אחר מלבדה.

במדינה שלנו *אין* כפייה דתית, חד משמעית. כל מורי האזרחות אומרים את זה. בגלל שאנחנו מדינה שמורכבת מדת ומדמוקרטיה שמייצגת את האוכלוסיה החילונית מותר לנסות להפגיש בין שתי שכבות האוכלוסיה האלה.
אתן דוגמא - שר החינוך נפטלי בנט הולך לכיוון הדתי יותר, הנוער בישראל מרגיש את זה בלימודים שלו ע"י הוספת פעילויות בבתי הספר שקשורות לדת. לעומת זאת, החילוניים לא נכנסים למערכת החינוך של הדתיים אבל עצם כך שהעסקים שלנו פתוחים בשבת (למטרת בילוי), המודרנזציה היא חלק מהחיים שלנו והדתיים חשופים לזה בכל מקום שהם הולכים אליו (למעט מס' שכונות), אנחנו גורמים להם להחפש לתכנים שלנו בדיוק כמו שהם גורמים לנו להיחפש לתכנים שלהם.

כפייה דתית זה לכפות על מישהו את האמונה או חלק מהדת. למשל שאין תחבורה ציבורית בשבת זו כפייה דתית, משום שאנחנו לא נהנים ממשהו רק כי אסור אותו מבחינת הדת.
הדתה זה הנסיון להפוך אנשים לדתיים או לקרב אותם לדת, למשל שמכניסים בבתי ספר חילוניים תכנים דתיים.