היי, אני אשמח מאוד אם תקראו, זה חשוב לי

"איפה את?" אני צועקת אל האפלה שמתמלאת בחדר הצבעוני, והצבעוניות לאט לאט נעלמת, נשארת בי ריקנות, פחד, אני מתקרבת לאט לאט אל הדלת, "אני רוצה לצאת!" אני צועקת ובתוכי סערת רגשות שלא נרגעת.
החדר מתהפך, החפצים עפים אל כל עבר, המנורה הקטנה שעד עכשיו האירה חלק קטן מהחדר, מתנפצת לרסיסים.
אני נופלת אל הרצפה הקרה, ובתוך החדר מופיעות תמונות.
אני עוברת בין תמונה לתמונה, מנסה לראות משהו בתוך כל החושך הזה.
החדר שוב מתהפך, אני נופלת, נחבלת, בידיי פצעים מתגלים, ודמעות זולגות מעיניי.
החדר מתמלא באוויר קר, אני שואפת ומשחררת, מחבקת חזק את גופי עם זרועותיי, מנסה להתחמם, וגופי נרעד כששומע מנגינה חלשה ומהפנטת, אני קמה ומתקרבת אל הדלת, מרגישה כל צליל שחודר לנישמתי ברכות ומשחרר את גופי מהפחד, מהריקנות, ומפזר אהבה בחלל החדר.
החפצים חוזרים למקומם, ליבי מתמלא בתקווה, אני מתיישבת על הכיסא ומולו שולחן כתיבה מפואר.
אני מוציאה, מוציאה את כל המילים שבתוכי, את כל רגשותיי, ומופיעות בראשי דמויות, דמויות שגורמות לי שמחה בלב, ולפתע, הדלת שבקצה השני של החדר נפתחת.
אני מסובבת את ראשי, רואה עננים, שמיים כחולים, פרחים בכל מיני צבעים, שדה ענק וירוק.
אני מתקרבת אל הדלת בזהירות, והדמויות שלפני רגע היו בראשי, נמצאות מולי, קוראות לי לצאת.
אני עושה צעד אל מחוץ לדלת, מסתכלת מסביב, "אני חופשייה" אני לוחשת ומסתכלת אל השמיים וממשיכה להתקדם בשדה הירוק, בין הפרחים, ומתחילה לרוץ, מבחינה בקרני השמש הבהירות נוגעות בכתפיי, הרגשה כל כך נעימה, אני ממשיכה לרוץ, אני חיה, ואני לא אפסיק לרוץ, עד שאגיע אל האופק, אל המטרה שלי.

*מה דעתכם על הקטע שכתבתי?