אני עצבנית רצח כל הזמן (ובוכה רק כשאני לבד), כבר איזה 4 חודשים. תמיד אומרים על דבר כזה "וולקאם לגיל ההתבגרות" או משהו כזה. זה הגיוני? אם כן זה אומר שאני צריכה לחיות עם התמוטטות עמבים לחמש שנים? (אני ממש בהתחלה של גיל ההתבגרות) כי אם כן אני לא רוצה לחיות יותר

דכאון כנראה יש כדורים לכי לפסיכיאטר

שואל השאלה:
אני יודעת שאני בדיקאון, זה לא חדש לי כבר איזה שנה וחצי. אבל אני בהתמוטטות עצבים, זה לא סתם עצב.

נסי לעשות דברים שיעודדו אותך, ספרי למישהו

קל תמיד להאשים תגיל התבגרות זה אנשים שלא יודעים להתמודד ולהקשיב אומרים לך תלוי מה הבעיה שלך אם תוכלי לפרט אני יוכל יותר לעזור לך ואת יכולה לפנות אם צריכה עזרה תמיד זכרי הכול עובר בסוף אלוהים עשה איתנו חסד לשכוח אבל בטוח יש גורם תנסי להבין ממה נובעת הבעיה

נתןאל כפרע זה משהו פיזי זה חוסר של חומר מסיום במוח לכי לפסיכיאטר תבקשי מרשם

שואל השאלה:
אני חושבת שזה קשוראולי לזה שסבא שלי מת והייתי ממש קשורה אליו וההורים שלי לא מתייחסים אליי.

נסי לגרום להם להבין אותך, לגבי סבא שלך, נסי להמשיך הלאה, תהיי חזקה

תאמת שאני גם ככה הרבה
אם את מלא ככה שיש לך בעיות עצבים ואז התמוטטות תבדקי באינטרנט ובכל מני מקומות אולי יש לך בעיות עצבים (אל תבהלי זה בקטנה ממש)
שיחה עם האנשים הנכונים יעזרו לך להסתכל על העולם והמקומות האישית שלך בצורה טובה יותר..
אולי זה גיל ההתבגרות אולי לא
אבל תבדקי סיפטומים
אני כאן לדבר ולעצות אם בא לך :)

את מרגישה בדידות פשוט וקצת געגוע להרגל שהיה לך שזה סבא שלך היית אוהבת אותו ורגילה אליו זה טבעי אבל הזמן בע''ה ירפא את הכאב תתעודדי תשמעי את רון כהן תדברי עם מישהו שהוא באמת אוזן את כנראה נמצאת לבד ולהיות לבד זה לא אומר פיזית להיות לבד אלא לדבר לאנשים שלא מקשיבים לך תמצאי מישהו כמוני שיהיה לך לאוזן מהמציאות שיתן לך תנשמה וזה יעשה לך טוב ואם אין לך אנשים לא עושים לך טובה זה רק אחד האופציות תתעסקי בדברים שיעודדו אותך תתמקדי במטרות בחיים ותצאי לפעמים אני פה אם תצטרכי משהו

שואל השאלה:
ואני לא רוצה ללכת לפסיכיאטר כי גם אני לא רוצה שההורים שלי ידעו וגם אם הם ידעו הם לא יתייחסו לזה ברצינות ויגידו שאני מגזימה. (הרבה פעמים אנשים אומרים שיגידו שהם סתם מגזימים וזה לא באמת ככה, אבל אצלי זה פשוט תמיד ככה, למשל אמרתי להם שיש לי בעיה שאני מלא פעמים לא מצליחה לנשום ואני נחנקת, והם לא הסכימו לקחת אותי לרופא כי "אם זה באמת היה ככה כבר הייתי מתה"

ואם הם כן יתייחסו לזה ברצינות? ואם צריך שהם ידעו את זה?

תנסי לבדוק תעצמך אם אין לך חרדות אני מסכים איתך בקטע של הפסיכיאטר כל אחד פה עם הפסיכאטר ישר חושבים זה הפתרוון רוב האנשים שהולכים זה מבעיות הרבה יותר חמורות וגם דופקים תעצמם פסיכולוג אם כבר להתחלה וגם לא חייב אני מכיר אנשים שהתמודדו מגיל 13 עד 19 עד עכשיו בלי שום דבר והיום מרגישים הרבה יותר טוב לא יודע אם לקרוא לזה החלמה חלקית הגיל קצת עוזר ההתבגרות ושאת יותר מודעת לעצמך זה כבר החלמה עד מלאה כמעט חוץ מזה שיש צלקות יהיה טוב וזה שההורים שלך מזלזלים זה כבר לא טוב כי הם מתייחסים הכול לכאילו את ילדה קטנה ומתעלמים מהאמת כי זה מה שנוח להם ואז זה פוגע בך תנסי כמו שאמרתי להתייעץ עם אחרים לפעמים חברים זה יותר טוב ממשפחה

שיואו אנשים מה ישר פסיכולוג, פסיכולוג
פסיכולוגים הם סתם מדכאים ולא עוזרים בשיט

לדעתי זה סתם גיל ההתבגרות.

שואל השאלה:
אם ככה אני צריכה לחיות חמש שנים אז אני יתאבד אני לא רוצה לחיות ככה.

שואל השאלה:
אם ככה אני צריכה לחיות חמש שנים אז אני יתאבד אני לא לחיו

שואל השאלה:
בטעות שליחתי פעמיים

לא מספיק מה שכתבתי לך הכול טוב אל תתאבדי ולא כלום יהיה טוב יש לך תמיכה פה ויחסית הבנה לגילך בגיל שלך לא היה לי כלום

מה קשור חמש שנים -,-
כל אחד עובר בזמן שלו
פשוט קחי את עצמך בידיים, כי עד שלא תעשי את זה, זה ימשך אפילו 20 שנה.
בחירה שלך.

לא לא, את לא צריכה להתאבד, את כן צריכה לחיות אבל לא ככה, יש דרכים להתגבר על זה.. את לא צריכה להתאבד, בואי לא נגיע לזה, בואי נחשוב על משהו שיעזור לך, תחביב, משפחה, משהו חיובי, לא יודעת העיקר לא התאבדות, בבקשה זה פתרון קיצוני מדי ולא יעזור לך להתמודד עם זה בכלל..

שואל השאלה:
מה הדרכים?

לספר למישהו, לפרוק, תחביבים, חברים, לבלות, חשיבה חיובית, אמונה בעצמך, כוח רצון, כושר, יוגה, מדיטציה, כתיבה, שירה, ריקודים.