מה קורה כשאדם שמקדיש שנים מחייו לזהות טרנסג'נדרית, מחליט להתפכח ולספר מה באמת עבר עליו?

היי, כאן א-בינארי לשעבר. אני משתף את הסיפור שלי בעילום שם, למען השקט הנפשי שלי.
נכנסתי לעולם הטרנסג'נדרי בתחילת שנות ה-20 שלי, בתקופה של משבר זהות, זוגיות רעילה וטראומות לא פתורות. במשך שנים אימצתי זהות א-בינארית, שיניתי את המראה החיצוני שלי, דיברתי בלשון נקבה ותכננתי להעמיק את התהליך באמצעות הורמונים וניתוחים.
במשך תקופה ארוכה הייתי משוכנע שמצאתי את האמת על עצמי. הקפתי את עצמי באנשים שחיזקו את התפיסה שלי והתרחקתי מקולות שערערו עליה.
בשנתיים האחרונות עברתי תהליך התפכחות מטלטל. התחלתי לחקור, להטיל ספק ולבחון מחדש את האידיאולוגיה שאימצתי ואת המחיר הנפשי שהיא גבתה ממני.
למזלי, לא עברתי טיפולים הורמונליים או ניתוחים, אבל הפגיעה הנפשית שחוויתי עדיין מלווה אותי, ותהליך השיקום עוד ארוך.

היום אני מסתכל לאחור בכאב, ומבין עד כמה הייתי זקוק לעזרה אמיתית, להתמודדות עם הטראומות שלי ולמקום שבו יכולתי לברר את הזהות שלי מבלי שיכוונו אותי לתשובה אחת.
טענתי והצהרתי שאני מחפש להקיף את עצמי אך ורק בלהטבים (שרק זו טענה מטומטמת), אבל בפועל חיפשתי להקיף את עצמי רק באנשים שמסכימים איתי.

לא הבנתי למה עושים בעיות לטרנסיות שרוצים להיכנס לשירותי נשים. הרי רובם אנשים כלכך טובים (כביכול), והם באמת רק רוצים להרגיש שייכים למין הרצוי.
במקרה שלי- מרחבי נשים מעולם לא עניינו אותי.
בתקופת ה"שיא שלי" כשהייתי ממש נראה "כמו אישה", הייתי נכנס לשירותי גברים. כי מעולם לא עניין אותי לקבל אשרור מהסביבה,
אלא באמת ובתמים פשוט רציתי להרגיש טוב יותר עם עצמי.
כשנכנסתי, כן היו לפעמים מבטים והערות מעליבות... אבל אף אחד מעולם לא פגע בי פיזית, ותמיד יצאתי משם.
אם היו בי את הכוחות המנטליים- הייתי יוצא בכל כוחי נגד הרעיון ההרסני הזה של טרנסג'נדריות.
זה לא טבעי, זה חולני, זה נצלני.
אני רוצה להודות לכל מי שמעז להשמיע קול ביקורתי, גם כשהוא לא פופולרי.