מעניין אותי לדעת איך אברהם בן הרמב"ם אימץ גישה שונה מאביו, מה אתם אומרים?

אני לא מצליח להבין למה הבן של הרמבם הלך לדרך כל הך שונה מדרך אביו, ועוד בחברה שכזו באותה תקופה איסלאמית במצרים.
יש את הויכוח בין גישת רבי יהודה הלוי לבין גישתו של הרמבם בנושא היהודי.
כלומר האם האמונה/ידיעה/שייכות לדת היהודית היא דבר גנטי או לשמע מדובר בהתעלות שכלית (כמו אברהם אבינו שכאן הרמבם מפרש את זה כהתפתחות של השכל שהוביל אותו להיות מונותאיסט).
אפשר להבין שרבי יהודה הלוי רואה במרכיב הגנטי כחשוב ביותר, ואילו הרמבם רואה בשכל כדבר החשוב ביותר, במקור השייכות למונותאיזם היהודי.

ואם אני אלך עכשיו לגישה של אברהם, אני אגיע למסקנה שאברהם דבר בגישה של רבי יהודה הלוי, הרבה יותר מאשר בגישת אביו, כלומר, לא באותה הגישה בדיוק כי מדובר בכל אופו במקרים שונים של נבואה אל מול שייכות גנטית, אבל מבחינת בסיס הרעיון הוא זהה יותר לזה של רבי יהודה הלוי.
כלומר הוא (אברהם בן הרמבם) אומר שיש נבואה שהגיעה עוד מימי נח, מצאצאי נח ונעלמה אחריי חורבן בית שני, בעצם הוא אומר במילים אחרות שגם סממנים דתיים יהודים הם גנטיים והוא לא הזכיר התעלות רוחנית כמו אבא שלו. ולכן אני לא מבין איך הוא הצליח להגיע לדרך שונה מאביו באותה התקופה עוד.. למרות שהוא ניסה לנמק את דבריו בדבריי אביו תמיד, אבל יש כאן דיסוננס קשה להבנה בכל מקרה, כי המושגים והפירושים הדתיים סותרים זה את זה מיסודן, ורואים שבנו לא נמצא לצידו בסוגיית הויכוח מול רבי יהודה הלוי.