מה אתם חושבים על הקטע הזה?

היי אבא,
אני אוהבת לאהוב.
על אף הפעמים שבהן נפגעתי תמיד האמנתי שאני מסוגלת לאהוב שוב.
לחיות את התחושה של התשוקה של החיות של התחדשות ופתיחות.
כמה צלקות אדם צריך בשביל לאבד אמון?
בשביל להגיע למצב שהוא לא "מחפש" מפני שאין לא כבר מקום בלב?
כמה שאהבתי לאהוב.
חחחח זה ממש מצחיק אותי,
הייתי רק מחכה לפעם הבאה שארגיש את הבחילות האלה,
הבחילות שעושות לי כאב ראש ושואלת מתי זה יפסיק אבל בתכלס, רציתי עוד. רציתי להרגיש עוד ולחוות עוד.
איך אוכל לדעת שמי שיגיד לי שהוא אוהב אותי זה מגיע מליבו ולא מפיו?
איך אוכל לדעת שחיבוק, נשיקה, זה משהו שהגבר ירצה להתעקש לזכות בזה ושזה לא יהיה עוד וי.
תאמת? זו דיי אשמתי. אני נתתי לזה להכנס לי ללב.
אני רציתי להביא רק אצבע אבל הוא לקח את כל היד, ואיתה, עוד חלק בלב שלא ישוב.
ועוד אחד ועוד אחד חסר משמעות שגורם לי להרגיש שאני כל עולמו איזה מטומטמת.
כבר אין לי לב לתת. הוא נמצא אצלם.
הרבה אומרים שאדם לא יכול להכנס למערכת יחסים טובה אם הוא לא במערכת יחסים טובה עם עצמו.
אני לא זוכרת את הפעם האחרונה שהייתי שלמה עם עצמי.
ואולי זה מה שחיפשתי וזה עזר. לזמן קצר שעלה לי ביוקר.
מישהו שישלים אותי, או לפחות חשבתי שזה מה שהיה, רק תלות בזויה וערך עצמי שרק הולך ומתאדה.
לפתח אמון זה הדבר הכי קשה שנאלצתי לעשות, ואולי זו הסיבה שמערכות יחסים נגמרות לי ככה מהר.
וגם במיינדסט אני אומרת לעצמי שאף פעם לא מתחילים איתי ורוצים רק דברים לא רציניים. ברור שזה מה שיקרה. את מכוונת לשם אוטומטית.
אני בטוחה שמתי שיגיע הזמן הנכון הוא יגיע והוא יהיה הכי טוב שיכולתי לבקש.
עד אז,
אהבתי לאהוב.
ומחכה לאדם שיחזיר את זה להווה.
בלי שטויות. בלי משחקים.
שיאהב שיעריץ שיעריך ויכבד.
שיאהב אותי כמו שהוא אוהב לאהוב.
היי אבא
אני אוהבת לאהוב