מה דעתכם על הכתיבה שלי? נכתב על ה7.10

התעוררתי היום בבוקר,
כמו כל בוקר רגיל. אבל הבוקר הזה הוא לא סתם בוקר.

כי באותו תאריך לפני שלוש שנים, התעוררתי בדיוק כמו שהתעוררתי עכשיו.
רק לא עם שעון מעורר, אלא עם אזעקות. אבל זה בסדר, אין מה להתרגש, זה כבר לא חדש. אנחנו חיים בישראל, תמיד אנחנו תחת אש.

אבל לא הפעם. יש כאלה שיגידו שהבוקר הזה הרגיש להם שונה, אבל לי הוא הרגיש רגיל. רגיל מדי.
ואז זה הכה בי.

כשראיתי את החדשות, שמעתי את השיחות, קראתי כתבות, הכל כדי להרגיש.. להרגיש קצת פחות חסרת ודאות, קצת פחות חסרת אונים.
כי אני רואה ושומעת סיפורים ולא יודעת מה קורה. איך זה קורה לנו? אני לא יודעת אפילו חצי ממה שעובר,
אבל אני כן יודעת שהכל רק הולך ומתגבר. הזמן עובר וכלום לא עוצר. אנשים שלא הספיקו להתעורר צריכים להסתתר.

שוב. אבל הפעם זה קורה במדינה שלנו. כי חשבנו שכשיהיה לנו בית, כשיהיה לנו מדינה, לא נצטרך להסתתר עוד.
אבל להיות עם חופשי בארצנו זה לא פשוט, במיוחד אם נולדת יהודי.

קמתי בבוקר לזכרונות מאותו היום. איך שמצד אחד אזרחים מתחננים לחילוץ, שואלים איפה הצבא, רואים את הזוועות בקיבוץ, שומעים יריות ורואים את הבית שלהם לאט לאט הופך לסיוט הכי גדול שלהם.
ומהצד השני הצבא, שגם הוא הותקף ונשאב לחוסר אונים. הבסיסים שנשרפו, הגיבורים שנפלו, הקרבות, הלחימה הבלתי פוסקת. אין דקה של שקט.

ואז זה נגמר.
ופתאום הרעש פוסק. דממה.
מתחילים להבין מה קרה, ואי אפשר להבין איך זוועות כאלה בכלל קרו.

אבל מה שכן אפשר זה לשמוע את הסיפורים. להנציח. לא לשכוח את אלו שציוו לנו את החיים.
ובזכותם, גם היום,התעוררנו בבוקר.

לזכרם.