מה דעתכם כל הקטע כתיבה הזה?

בקרוב נחזור לאיזושהי שגרה.
נשים סוף לשקט ותקופת הפגרה.

איך קרה שהשקט הזה עושה לי יותר בלאגן בראש?
דווקא אני לקראת החזרה לבית הספר מתחילה לחשוש

עכשיו רק לחזור גורם לי שוב לחשוב
מה הטעם לחזור אם בסופו של יום בודדים האנשים לאהוב?

החופש הזה הביא איתו רק הרס.
ודווקא כל הלבד הזה בנוסף לאנשים שאיבדתי גורם לי להסס.

בחיים לא חשבתי שבמקום להילחץ מהלימודים אתבאס מהפאן החברתי.
מחשבות כאלו שמורידות בסוף גם אותך וגם אותי.

אין לי כוח שוב לבכות ולמריבות.
במה חברי "בית הספר" נמדדים באמת בלהקשיב או סתם להיות?

יש אנשים בבית הספר שלעבור לידם נהיה לעבור ליד סל חוויות.
ערימה של ציפיות,בדיחות,אכזבות,שמחות וכישלונות.

לפעמים אני מצטערת על כל מה שאמרת לי ועשיתי ההפך.
ולחבר האחר אני מתנצלת שכל מה שרציתי זה שיהיה לך רע ושהגלגל יתהפך.

אני תוהה למה אני מתגעגעת יותר לאנשים או לזכרונות.
אבל תנו לי לספר לכם משהו בדרך אעשה עוד הרבה טעויות.

בסופו של יום כל ניסיון הוא מלמד.
ורק הזמן יכריע אם בניתוק הבא אלחם עלייך או שפשוט אכבד.

זה שאני כותבת את זה לא אומר שהפסקתי לאהוב.
אין לדעת , אוליי בעתיד לא אכתוב ופשוט אשחרר
אעזוב.