האם עלינו לתאר את סיזיפוס מאושר?

"המאבק להגיע לפסגה די בו כדי למלא את הלב. עלינו לדמיין את סיזיפוס מאושר." - אלבר קאמי

לפי המיתולוגיה היוונית, סיזיפוס חשב את עצמו שווה לאלים ולכן נידון במותו לדחוף אבן כבדה במעלה הר, ובכל פעם שמגיע לפסגה, האבן מתגלגלת בחזרה לתחתית ההר ועליו לחזור למרגלותיו כדי לחזור על הפעולה לנצח נצחים.

אבל לפי קאמי, כשסיזיפוס לא מוותר וממשיך לדחוף את האבן הוא למעשה בז לאלים ומרגיש שמח בחלקו. עצם דחיפת האבן מביאה לו מתרה לעבוד לכיוונה וממלא את חייו במשמעות, וגם אם לעולם לא ישיג אותה הוא מוצא אושר במאבק עצמו.

זה חלק מתפיסת האבסורד של קאמי, שהחיים לא הגיוניים בעליל וחסרי משמעות, ולכן עלינו להעניק להם משמעות משל עצמנו.

האם אתם מסכימים עם התפיסה הזאת, או שאתם רואים דברים בצורה אחרת?