מה דעתכם עך הקטע הקצר שכתבתי? טריגר: הקטע מדבר ומתאר דברים קשים ואלימים שלא יהיו נעימים לחלק מהקוראים

שואל השאלה:
הוא ירד מראש העץ המרוחק, ועשבי הדשא ליטפו את רגליו היחפות.

הן כאבו מאותה ריצה ארוכה של היום הקודם. ענפי העצים חדרו את רגליו, ויבלות התגבשו בין אצבעותיו.

זו הייתה מטלה מרטיטת עצבים. הוא ריחם על ארנבי הבר הקטנים, שנאלצו לרוץ משיני הזאבים.

אולי בפעם הבאה שיפגוש במחילת ארנב, הוא ייקח אבן וימעך את ראשיהם של המסכנים, אחד-אחד.

יוודא שזה מוות מהיר ונטול כאב. אולי ירדים אותם לפני, או שיבוא בליל דמדומים.

הוא יקבור אותם בבור אחד, יניח פרחי בר שירגישו כמו בביתם הקטן.

הוא יתקע אבן סימון ללא שם, אולי רק ציור חצוב באבן.

הרי לארנבים אין שמות, ומתוך כבוד פשוט צריך לכבד את החלטתם.

הוא נחלץ מהפנטזיות החולות ורץ לכיוון הנערות. דליהן כבר מלאים, ואם לא ימהר, לא ישיג אותן בזמן.

"בבקשה, בבקשה, עזרה!" צעק, דמעות תנין בעיניו, כטל הבוקר שהרטיב את רגליו.

הבנות הסתובבו, מציירות את אותה דאגה כוזבת על פניהן.

"מה קרה?" שאלה שחורת השיער, עם פני הסוס. על לשונה עלה שמו, נעלם אל הכלום שלו הוא שייך.

"אני צריך עזרה. אין לי זמן להסביר. אחת מכן שתבוא איתי."

שחורת השיער הביטה בחברתה.

"את תסתדרי?"

"אל דאגה. תעזרי לילד, אני אקח את הדליים. לא יזיק לי קצת אימון."

הכול הסתדר. נכנס לאותה התבנית שיצר: הארנבות לשיני הזאב.

שחורת השיער הלכה אחריו אל היער.

הם רצו ורצו, יבלותיו בוערות, עד שהגיעו לקרחת יער.

"הגענו?"

שאלה בתמימות, כמו פרח ארגמן.

"כן. חכי פה."

וכך היא עשתה.

הוא לקח אבן.

"אז יש זמן להסביר מה קרה?"

"זה לא היה משהו מיוחד... אלה היו הארנבים."

"ארנבים?"

הוא התקדם אל גבה, בזמן שהיא הייתה שקועה בסקירת הקרחת חסרת המשמעות.

"כן. ארנבים. הזאבים רדפו אחריהם."

"אוי... היצורים המסכנים..."

"כן. רציתי לעשות איתם חסד."

"אה?"

ברגע אחד לא היה קול.

הוא חבט באבן בראשה.

דם הכתים את הדשא הירוק, כירקן.

"מ-מה?"

היא התפתלה, ללא הועיל. המכה השנייה הגיעה, ואחריה עוד אחת, ועוד אחת.

הוא כבר לא ידע מה היום ומה מחר, מה שמו ומה שמה, מי אדם ומי מפלצת, מי ארנב ומי זאב.

כשעזב, נותרו רק גולגולת מנופצת ומוח שנמרח על הדשא.

הוא גרר אותה אל הנהר הקרוב וחפר בור בידיו, עד שציפורניו נשברו ואצבעותיו לא יכלו עוד.

הוא משך אותה לתוך הבור, עם פרחי בר שיזכירו לה את הבית, וסגר אותו באדמה.

מעליו תקע אבן וכתב עליה שם.

כי הרי היא בחרה לתת לעצמה שם, והוא יכבד את רצונה.

במקום בקצה העולם. הרוחות פוסחות עליו, ורחש הציפורים האמיצות הוא הצליל הבודד הממלא את ממדיו.
שם אחד בין הבדידות.

מריה.

זה חכם לי מדי
וואי נשמע מטורף

שואל השאלה:
^אני אקח את זה כמחמאה

זתומרת זה לא ספר שאני אקנה לעצמי אבל את עושה את זה מדהיםם