למה אנשים קוראים לאלוהים בלשון זכר?

כי הוא זכר.

לאלוהים אין מין אבל בתנ"ך ובספרות חז"ל ההתייחסות היא בעיקר כאל זכר

לטעמי זה כמו לשון כללית כמו בהוראות שכתוב בלשון זכר, אבל אין לו צורה גשמית ככה שהוא לא זכר ולא נקבה ו"אלוהים" בכלל בצורת רבים

כי בעברית לשון כללית זה זכר

נראלי כי בעברית לשון זכר זה הברירת מחדל
כמו שמדברים לקבוצה של אנשים אומרים "אתם" ולא אתן

שואל השאלה:
אולי אבל זה לא רק בעברית אנשים קוראים לאלוהים בלשון זכר

איפה עוד קוראים לו בזכר?

התשובה מכילה אלמנטים שנושקים מעט להלכה, על כן עלי להבהיר שאיני פוסק ואין לקחת דברי הלכה למעשה אלא יש לשאול פוסק מוסמך בכל הנוגע להלכה העולה מדיון זה.

יש בזה וויכוח המדקדקים הספרדים (לצערי לא ראיתי עדיין פוסקים אשכנזים שדנו בזה...), יש שיאמרו שזו פשוט הלשון הדיפולטיבית בלשון הקודש, וכמו שלשון רבים על עצמים שחלקם זכרים חלקם נקבות, יפנו לברירת המחדל וידברו בלשון זכר (ילדים, אחים, אנשים, בעלי חיים וכו'), ולכן לא שייך לומר על הבורא כלל לשון נקבה כי בזה לכאורה בא להצהיר שהוא משנה מלשון ברירת המחדל בשביל לפנות אל הבורא כנקבה. כך נהגו לומר ראשי ישיבת כיסא רחמים כמו הרב מאיר מזוז ז'ל וכדו'.

ועליהם נחלקו תלמידי הרב עובדיה והרבה פוסקים ספרדים אחרים ואמרו שלפעמים פונים אל הבורא בלשון זכר ולפעמים בלשון נקבה, וכמו שראינו בתפילה שאומרים 'מודים אנחנו לךְ' ולא 'לךָ'. [ולכן בסידור איש מצליח משנה תמיד לשונות אלו ללשון זכר כי לשיטתו זה טעות סופר שהשתרשה לאורך השנים, ובשאר סידורים משאיר לשון נקבה כפי מנהג בני עדות המזרח (וכן בהרבה נוסחי סְפַרְד)].

למה החילוק בלשונות האלו? למרות שאני בדר"כ שונא להביא דברי המקובלים בהקשר להלכה, בעניין לשונות הלפילה הוסכם אצל הרבה פשטנים שבנוסח התפילה הוא כולו תלוי במחלוקות שלפי הסוד (אם באו לבטל בזה את מחלוקות הגאונים בנוסחי התפילה או שבאו לנקוט שהגאונים עצמם היו עסקו בקבלה ונחלקו בענייניה, איני יודע).
בישיבת הרש"שניקים נהר שלום אמרו לגבי זה שלעולם אין אנו פונים אל הבורא עצמו אלא שמותיו או בפרצופיו [ליתר דיוק- על ידי שמותיו פונים אל פרצופיו] (אם אפשט את זה, זה אומר דרכי התגלותו בבריאה, או דרכי ההנהגה שלו בבריאה, אמנם האחרון יותר מתאים ל'שמותיו' בדווקא מאשר ל'פרצופיו ושמותיו'), ולפעמים פונים אל פרצופים הזכריים (אריך אנפין, אבא, זעיר אנפין, עתיק, עתיק יומין וכו', לפעמים נקראים בשם כולל 'פרצופי אבא') ולפעמים פונים אל פרצופים הנקביים (אמא, נוקבא, לפעמים נקראים בשם כולל 'פרצופי אמא'). ולכן כשאנו באים לפנות לדרכי התגלות נקביים של הבורא בעולם, אנו פונים אליו בלשון נקבה, וכשאנו באים לפנות לדרכי הנהגתו הזכריים, אנו פונים אליו בלשון זכר. והבורא עצמו- אין אנו פונים אליו ישירות (אמנם בפועל כן פונים אליו ישירות באותה המידה שאת פונה למישהו בשמו, האם את פונה למישהו בשמו את פונה אליו? בפועל לא, את פונה אל השם שלו, לא אל העצם, כי אין לנו יכולת לפנות לעצמים כלל, רק על ידי שמותיהם, גם אל שולחן את לא יכולה לפנות מבלי שתאמרי שאת פונה לשולחן, כי צריך שם כדי לפנות אל העצם).