מה לעשות לגבי זה? (קצת ארוך, ולגבי הדת)

מצד אחד אני בן אדם נורא רציונלי, ומצד שני אני גם נוטה לפעול לפי הרגש במקרים מסוימים, מה שלרוב גורם לסוג של "בלאגן" בראש שלי כשאני צריכה להחליט.
בזמן האחרון זה מתבטא בדרך נורא מציקה, לפני כמה שנים התקרבתי ליהדות, ואז יצאתי בשאלה שנתיים אחרי עקב חוסר ראיות.
עד היום הייתי מאוד בטוחה בזה מלבד כמה פעמים שהיו לי תקופות קשות ורציתי להתפלל, וזה גם לדעתי נורא מוכיח שדת היא מנגנון התמודדות, אך, בתקופה האחרונה שמתי לב שכל פעם שאני צופה בתוכן דתי, יוצא שאני נורא שוקלת את היותי אתאיסטית ורוצה לחזור לדת, ואז שניה אחרי אני קולטת שאני לא מצליחה להאמין, כי אין אף ראייה תופסת לקיומו של אל כלשהו, ובטח שלא לאל של דת מסוימת.
כל פעם שניסיתי לעשות משהו דתי, אני באותו רגע פשוט התחלתי להשתעמם, כי אני לא באמת מצליחה להאמין, גם אם משהו בי כן *רוצה* להאמין.
אחד הדברים שהכי גורמים לי לחשוב שהאל של היהדות אינו קיים היא העובדה שהאל נאלץ להתאים את עצמו בהרבה מהמקרים לתקופה, מה שלא מסתדר, כי למה שהוא יצטרך להתאים את עצמו לתקופה מסוימת במקום להציב חוקים שנוגדים את זה אם הרי האל יודע שזה לא בסדר?
קחו לדוגמה את זה שבעבר אם אישה נאנסה, האנס חייב לשלם לאבא שלה ולהתחתן איתה (מותר לה לסרב, אבל עצם זה שהתורה מדגישה את זה שהיא לא תמצא מישהו אחר, גורם קצת לספקות)
יש בה חלקים פמיניסטיים, אך גם כמו בכל דת, יש בה חלקים נורא שוביניסטים שלא מסתדרים עם מה שהרבה דתיים אומרים על היהדות.
קיצר מה לעשות לגבי זה? אשמח לתשובות גם מדתיים וגם מחילוניים.