פעם ראשונה שאני מפרסמת טקסט שלי אבל הרגשתי צורך. אשמח לשמוע את דעתכם.

אני עובדת כל היום כדי לדאוג לעתיד שלי, מרוויחה כסף, ממלאת את השעות הריקות מתוכן ומחיים ולא עוצרת אפילו שנייה לחשוב, רצה במרוץ החיים. ואז מגיע הערב, חוזרת מהעבודה, מקלחת ואוכל ויאללה לישון כדי שמחר אקום מוקדם לאותה שגרה רגילה ומוכרת. רק שעד שהעיניים נעצמות לוקח לי שעות כי פתאום שמפסיקים לרוץ מופיעות המחשבות. אני עובדת כל כך קשה ובשביל מה? אני לא נהנית מהכסף שלי. אני מפסידה בילויים משפחתיים, יציאות עם ההורים או סתם שיחות שבהן מתקשרים לשאול אותי מה שלומי אבל אני לא יכולה לענות להן כי אני עסוקה. ואז מגיע הריחוק, שכנראה רובו באשמתי גם אם אני לא רוצה להודות בזה. ההורים פחות מתקשרים, חברים לא מזמינים לבילויים, לא שואלים מה שלומי או איך אני מרגישה והכל נראה רגיל ומובן מאליו, חוץ מהחור שפעור לי בלב וכבר שנים לא נסגר. האמת היא, שכמה שזה אולי יפתיע הוא לא נפתח מעצמו, בין אם הסיבה לכך היא החברים שהתרחקו בלי סיבה מוצדקת, האירועים אליהם לא הוזמנתי גם כשלא הייתי עובדת או ההורים שתעדפו את אחיותיי הגדולות. אבל הבעיה היא שבמקום לנסות לסגור אותו עשיתי ההפך והרחבתי אותו. דאגתי לא להיות בקשר עם אף אחד כי ככה אני פחות אפגע. לא עבד לי. כי בשעות הקטנות של הלילה שאני מנסה לישון כדי לקום ליום השגרתי שמחכה לי למחרת עולות המחשבות. האם הייתי ילדה טובה מספיק? אולי יכולתי קצת יותר להבליג על המעשים של ההורים שלי ולא לשפוט אותם כל הזמן? אולי יכולתי לתת יותר לחברים שהיו לי גם אם זה היה גורם אצלי לפגיעה בסוף?
מה אם יקרה היום משהו להורים שלי ולא אראה אותם שוב? מה הדבר האחרון שאזכור מהם והם ממני? את הריבים? את הצעקות? את השבוע שלא דיברנו ומתתי בו מדאגה במחשבות כאלה כל לילה?
ואותה מחשבה עולה תמיד: מה אם?
מה אם הייתי נותנת מעצמי יותר? מה אם הייתי עובדת פחות? מה אם הייתי יותר בוגרת? מה אם הייתי פחות בורחת ויותר נשארת?
מה אם הייתי אחרת?