כתבתי משהו, אשמח לחוות דעתכם

למה אני כזאת.
רואה אנשים ומזדהה איתם ברגשות.
בוכה בלילות בגלל ההזדהות העמוקה הזאת.

תחושות.
התחושות שלהם אותי מציפות
כאילו אני עצמי חווה ולא עוד דמויות
אנשים או סרטים מצויירים הלב שלי לא מבדיל
משהו כאן לא רגיל
מרגישה שוב את השביל על הלחיים שלי
או את השמחה שמציפה אותי
כאילו זאת אני

מה נסגר עם הלב שלי, למה הוא ככה רגשני?
למה אף אחד לא רואה אותי ככה וזו רק אני עם עצמי?
בוכה בלילה בכרית מאושר או עצב, זה לא הגיוני
אבל מבחוץ מראה קשוח,
טווס נפוח
אותי שום דבר לא יפיל גם לא הרוח
רק הרוח של האנשים
אותי זה גומר
אף אחד מבחוץ לא יראה את זה,
אני לא אוותר.

אני חזקה, אני אריה.
העולם הזה לא יפיל אותי, אבל לא באמת.

אני חמאה אני מרגרינה,
קצת אנשים והכל בתוכי מתמוטט

שעות אני בוכה, כי לאחד האבא מת
ולשני האחות התאבדה, והוא נשאר מתחרט
עוד ילדה מרגישה שקופה שנים, אף אחד לא מביט בה
היא רוצה להוכיח לכולם שהכל מגיע לה.

ורק אני, נשארת עם כל זה.
כאילו זאת אני עצמי ולא הם.
לב מרגרינה, זה מה שאני.
תמיד אמא אמרה שמרגרינה זה לא בריא.